נאום מבריק וחסר פשרות, שחסר בו רק דבר אחד

ב-3 במרץ 2015, במושב מיוחד של שני בתי הקונגרס, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום לעומתי ותקיף כנגד הנשיא אובמה, במגרשו הביתי של הנשיא. הרקע לכך היה מעוגן בשני גורמים: ניסיונו הנואש של רה"מ לסכל את הסכם הגרעין בין המעצמות לבין איראן ערב החתימה עליו, ושאיפתו של נתניהו להקרין בזירה הפנים־ישראלית דימוי של מנהיג נחרץ, אמיץ ונחוש, שאינו מהסס לקרוא תיגר על בעלת בריתה הבכירה כאשר על הפרק ניצב אינטרס ליבה חיוני, וכך לתרום לניצחונו במערכת הבחירות לכנסת.

 

למרות שנתניהו לא הצליח במאמציו להפעיל מנופי לחץ ממשיים על ממשל אובמה ו"הסכם וינה" אכן נחתם, היעד השני - גם אם הבלתי מוצהר של נאומו - הושג גם הושג. הליכוד גרף בבחירות הללו 30 מנדטים, ונתניהו הוסיף לכהן כראש הממשלה. הגם שמכלול אחד נותר זהה בשני הנאומים - הדגשת האיום הישיר שנשקף על ישראל ועל המערב מכיוונו של ציר הרשע והטרור, שקודקודו באיראן, שנותר ציר מרכזי בדבריו של נתניהו; הקשרו של הנאום אמש, כמו גם מרבית מרכיביו, היו שונים לחלוטין הפעם בהשוואה לנאום 2015. 

בעוד שב־2015 ניצבה סוגיית הגרעין האיראני במוקד השיח הפנים־אמריקני, הפעם מוקד הקשב במרחב זה נמצא מחוץ למזרח התיכון. ניסיון ההתנקשות בנשיא לשעבר טראמפ, החלטתו של הנשיא ביידן שלא להתמודד, ונסיקתה המהירה בסקרים של סגניתו קמלה האריס - מעסיקים את "העם הבוחר" הרבה יותר מאשר המלחמה המתמשכת בעזה. גם עיתוי הנאום - בשעה 14:00 שעון וושינגטון - הבטיח אחוזי צפייה צנועים.

לפיכך, חשיבותו של הנאום היא בעיקר בזיקה לשחקנים הפוליטיים הבכירים משתי המפלגות, ויתכן שגם - כמו ב־2015 - בהקשר למישור הפנים־ישראלי. זאת, הן מבחינת רצונו של נתניהו להפגין כישורי מנהיגות ווירטואוזיות רטורית, והן מבחינת שאיפתו (המשוערת) להשיק את מערכת הבחירות הבאה מתוך תנאים של עוצמה ובמעמד של מדינאי בכיר ואהוד (לפחות על רוב רובו של המחנה הרפובליקני בקונגרס). 

באשר למהות - כאן בולטת השונות שבין 2015 לבין 2024. את מקומה של הביקורת הנוקבת על אובמה (שהביקור נערך למעשה מאחורי גבו) תפס הפעם דיבור מפויס ומכיר תודה כלפי מנהיגי ארה"ב בהווה ובעבר. נתניהו בגרסתו הנוכחית בקונגרס הפגין אקרובטיקה דיאלקטית, כשהוא קורץ קריצה ידידותית לביידן, אך מוסיף לה דברי שבח לטראמפ עבור פועלו כנשיא למען ישראל. זאת, בתקווה שלא ביידן ולא טראמפ (וברור שגם לא האריס) יראו בדברים ולו גם שמץ של נקיטת עמדה או העדפת הצד השני בעיצומו של המרוץ. זהירות זו מתבקשת במיוחד על רקע הביקורת המושמעת על ישראל באגף הפרוגרסיבי של המפלגה, שהביאה להיעדרותה של סגנית הנשיא ונשיאת הסנאט האריס וגם להחרמת המושב על ידי מחוקקים דמוקרטים לא מעטים.

מעבר לכך, וכמובן מעבר לגלי התרועות הנלהבות, שקידמו את פניו של רה"מ בכניסה להיכל הדמוקרטיה האמריקנית ולכל אורך נאומו, כמו גם לקריאתו לשותפות אמריקנית־ישראלית הדוקה במאבק כנגד כוחות הברבריזם והקיצוניות, התאפיין הנאום חסר הפשרות לא רק בהפגנת הידידות וההוקרה הנלבבת כלפי הנשיא ביידן על תמיכתו הצבאית והמדינית בישראל (למעט ביקורתו על הנשיא על כך שהנשק האמריקני אינו זורם אליה במהירות הנדרשת), אלא במה שנעדר ממנו כמעט לחלוטין.  במיוחד אמורים הדברים לגבי התכנותה הממשית בפועל של עסקת שחרור החטופים כחלק ממתווה מדיני ספציפי.

כאן תפס לפתע ערפל של עמימות את מקומה של הבהירות המזוקקת והנמלצת, שאפיינה את שאר חלקי הנאום הרהוט והתקיף. שכן, ראש הממשלה לא התייחס לעסקה כעל עובדה מוגמרת ובשלה, אלא הסתפק בהבעת בטחונו שמאמצי התיווך אכן יישאו פרי, ויסייעו ליצור הוויה חדשה בעזה. זאת, ללא הרדיקליזם החמאסי (אך בשיתוף גורמים פלשתינים אזרחיים, המתנגדים לטרור), וכשהיא מפורזת ומנוטרלת מאיומים. 

במקום הצגת תוכנית אסטרטגית מפורטת, היינו עדים למלאכת מחשבת רטורית, כמיטב המסורת מבית היוצר של נתניהו. ואמנם, ראש הממשלה גילה וירטואוזיות על תקן של שר הסברה (או שר חוץ) מבריק, מלוטש ומיומן, שהגיש כתב הגנה מרשים על ישראל, צדקת דרכה וגבורת חייליה. חבל רק שלא נלוותה לדברים משכנעים אלה אודות מלחמת המגן של ישראל בצל הטבח הנורא שנפלה לו קורבן ב־7 באוקטובר ואודות מסוכנותו ואכזריותו של ציר הרשע האיראני, גם תוכנית מדינית־אסטרטגית מפורטת שניתנת לביצוע מיידי בכל הקשור לגיבושו ולאופיו המדויק של היום שאחרי שוך הקרבות.