ראשי ממשלה בישראל כבר עמדו בפני ועדות חקירה ממלכתיות בעבר: גולדה מאיר התמודדה עם ועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, מנחם בגין עם ועדת כהן שחקרה את הטבח בסברה ושתילה, אהוד ברק עם ועדת אור שחקרה את הרג האזרחים מקרב ערביי ישראל במהומות אוקטובר 2000, ובנימין נתניהו עם הוועדה שחקרה את האסון במירון.

אולם מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שוועדת חקירה ממלכתית הפנתה כלפיו חשדות כה חמורים, כמו נתניהו בפרשת רכש כלי השיט. במכתבי האזהרה ששיגרה אתמול היא קובעת כי התנהלותו "הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח, ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל".

קריאת הודעת הוועדה מותירה תחושת מחנק. בקודש הקודשים של מדינת ישראל, במקומות שבהם אמורים להתקיים דיונים אסטרטגיים נקיים וענייניים, מתנהלים הדברים באופן שלכל הפחות ניתן לתארו כמסוכן: מסוכן לביטחון, מסוכן ליחסי החוץ ומסוכן לכלכלה, שלא לדבר על מסוכן לאופן שבו ממשלה מתנהלת וקבינט מתנהל ויחסים בין דרג מדיני וצבאי מתנהלים במדינה שאמורה להיות דמוקרטית ומתוקנת.

רה"מ בטקס קבלת פנים לצוללת אח"י יהב

זה עולם שבו הדברים מתנהלים במחשכים, בניגוד לנהלים, תוך הסתרה והישענות על אינטרסים עלומים. הכל לכאורה, כמובן, כי הוועדה טרם השלימה את עבודתה ולמוזהרים יש זכות להתגונן, אם כי צריך להיות נאיבי במיוחד כדי להאמין שמכל זה לא יצמח דבר. למרבה הצער, המציאות שנחשפת בפני חברי הוועדה בדיונים אף קשה יותר מזאת שמתוארת בדוח: נגלתה בפניהם רפובליקת בננות, שקברניטיה איבדו את הבושה והתבלבלו לחשוב שהמדינה זה הם.

ספין? נראה שלא

הודעת הוועדה מאתמול מנקה מהשולחן שתי טענות מקדמיות. הראשונה, שהעלו תומכי נתניהו מהרגע שהפרשה פרצה לחיינו, היא שאין סיפור. שהכל ספין, צרות עין ואינטרסים פוליטיים. ובכן, החדשות הן שיש פרשה, והיא פרשה גדולה ומסריחה במיוחד - ייתכן שאף מעבר למה שהעריכו גדולי הקטגורים שלה - וזה מבלי שהוועדה חוקרת את החשדות הפליליים שכרוכים בה.

הטענה השנייה היא שהכל פוליטי, בניסיון להדיח את נתניהו. רשימת המוזהרים מלמדת שפוליטיקה אין כאן: היא כוללת את המתנגד הקולני ביותר של נתניהו ומי שעמד בראש אלה שדרשו את הקמת הוועדה, שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, והיא כוללת גם את מי שרואה בעצמו את יורשו - ראש המל"ל והמוסד לשעבר, יוסי כהן. לצידם הוזהר גם מפקד חיל הים דאז, אלוף (מיל') רם רוטברג, ללמדנו שבמסגרת הענייניות של עבודתה לא פסחה הוועדה גם על צה"ל ובכיריו.

סיכון האינטרסים

נתניהו לא פספס אתמול הזדמנות למחזר את הטענה הפוליטית ("ועדת חקירה שהוקמה על ידי הממשלה הקודמת במטרה פוליטית ברורה"), אם כי נזהר בכבודה של הוועדה, שעימה הוא יידרש להתמודד גם בהמשך, ונזהר גם בכבודו של ראשה, השופט העליון בדימוס אשר גרוניס, שמונה על ידו לפני פחות מחודשיים לראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים במשק. נתניהו טען שהחלטותיו היו חיוניות, ולראיה: כלי השיט יירטו כטב"מים ששוגרו לישראל. "אתם מדברים איתי על נהלים ביורוקרטיים? אני מדבר על ביטחון ישראל", אמר.

צמד המילים הזה - ביטחון ישראל - הוא מטה הקסם שבאמצעותו מבקש נתניהו לטאטא את הכל. לרוע מזלו, אפשר לאתגר אותן בקלות בפרשה הזאת, ולתהות למשל מדוע הוא אישר לגרמניה למכור למצרים צוללות חדישות תוך הסתרת הדברים ממערכת הביטחון ובידיעה שמדובר בסכנה מוחשית לביטחון ישראל. אפשר לאתגר אותן בקלות רבה עוד יותר במלחמה הנוכחית, שסביבה קיבל ומקבל נתניהו החלטות מרובות שבינן לבין ביטחון ישראל אין דבר וחצי דבר – מהימנעות מעיסוק בשאלת היום שאחרי, דרך הימנעות מהוספת הצפון ואיראן ליעדי המלחמה, ועד לחוק ההשתמטות מגיוס.

המלחמה הנוכחית טרם נחקרת, ונתניהו יודע למה: מכתבי האזהרה שהיא תוציא יעמידו בצל את אלה ששוגרו אתמול, וילמדו עד כמה לא נלמד כאן דבר. ההפך הוא הנכון: גם היום, במקום לקדם את האינטרסים הקיומיים שלה - ישראל מסכנת אותם.