מי יהיה הבוס? אלו תרחישי "היום שאחרי" ברצועה

כבר בחודש ינואר השנה החלו להתקיים בקבינט המורחב והמצומצם דיונים על "היום שאחרי" חמאס. על השולחן עלו מגוון אפשרויות - משלטון מקומי של חמולות, דרך החזרת הרשות הפלשתינית ועד מתן אפשרות לגורמים בינלאומיים לשלוט בשטח. גם שלטון אזרחי ישראלי היה אפשרות שדנו בה, בעידוד חלק מהשרים בקבינט המורחב אך ללא תמיכת הדרג הצבאי.

בארה"ב הוסיפו ללחץ הדיונים את הדרישה לייסד כאן מדינה פלשתינית, שתחילתה בהחזרת הרשות לרצועה, וכך נולדה ההגדרה: רשות פלשתינית מתחדשת - כזו שלא תעודד עוד לטרור, ושחבריה לא יבצעו פיגועים נגד יהודים ברוח ההנהגה שעד היום לא גינתה את טבח 7 באוקטובר.

בסוף השבוע האחרון שר הביטחון יואב גלנט חשף בפומבי את המחלוקת בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוגיית "היום שאחרי". בקצרה: גלנט טוען כי אין חלופה לחמאס זולת הרשות או אנשי פת"ח, שהם מתונים יותר מחמאס - וככאלה הם האופציה שאותה יש להנהיג כבר עכשיו. נתניהו מסרב וטוען: לא אחליף את "חמאסטן" ב"פת"חסטן".

בתווך יש אפשרויות נוספות, כמו שלטון מקומי פלשתיני שלא מזוהה עם הרשות הפלשתינית, או שלטון בינלאומי שסיכוייו נראים קלושים.

אז על מה דנו בקבינט עד כה, ומהן באמת האפשרויות העומדות בפני מקבלי ההחלטות? להלן האפשרויות - מהסבירה ביותר לבעלת הסיכויים הנמוכים ביותר.

שליטה ישראלית צבאית

צה"ל שולט ביטחונית ברצועה ומנהל את חיי היום-יום של האזרחים באמצעות מנהל אזרחי ומושל צבאי. מדובר בתוכנית לזמן מוגבל בלבד, שנועדה לאפשר לצבא להשלים את משימתו לנקות את עזה ממחבלי חמאס, כצעד מקדים לשלטון אחר שלא שם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל או לרצוח את אזרחיה. הטווח המדובר - בין כמה חודשים לשנה.

בתרחיש הזה תומכים בקבינט המורחב שרים רבים מהליכוד, מהציונות הדתית ומעוצמה יהודית, אך גורמים במערכת הביטחון וגלנט בראשם מתנגדים בטענה לסדר כוחות מוגבל שנדרש לגזרות נוספות.

גם הלחץ המדיני המופעל על ישראל מרחיק את האפשרות הזאת מיישום. ארה"ב דורשת לכונן ברצועה כבר עכשיו את שלטון הרשות הפלשתינית ובהמשך מדינה בשטחי יו"ש ובעזה, וכמוה גם מדינות מערביות נוספות, שדורשות מישראל להוביל על כידוני צה"ל את אנשי פת"ח לשלטון קבוע ברצועה.

בהינתן השיעור האחרון שקיבלנו ברצועה ב-2005, הסכנה היא שללא שלב הביניים של שלטון צבאי ברצועה, חמאס ישליך את אנשי פת"ח מהגגות ונידרש לשוב לשם מוקדם מהצפוי. התנגדות הצבא לפתרון זה אל מול חולשת הדרג המדיני לא הובילה עד כה לדיונים מהותיים בפתרון מהסוג הזה.

שליטת הרשות הפלשתינית

בסיום כל טיהור תא שטח ברצועה מאנשי חמאס, יגיעו לרצועה אנשי הרשות החמושים ויאכפו את השלטון האזרחי-ביטחוני. זה הפתרון שאליו שואף שר הביטחון, וכאמור - לא רק הוא.

החזון המדיני של המערב לכינון מדינה פלשתינית באורח פלא רק התגבר אחרי 7 באוקטובר. רק נזכיר שמלבד העובדה שהרש"פ לא גינתה עדיין את מתקפת הטרור שבה נרצחו ביום אחד יותר מ־1,200 אזרחים וחיילים, היא עדיין משלמת משכורות למחבלים. גלנט סבור שאין פתרון אחר. עם זאת, לפתרון מהסוג הזה מתנגדים רה"מ ורוב שרי הממשלה.

פתרון מהסוג הזה מקרב את ישראל "לזכות" גם באותו תהליך שלום שנעצר עם סעודיה. ולמרות זאת, גם ברש"פ לא ממהרים לקבל על עצמם את המשימה שבשיקום עזה ודורשים ערבויות בינלאומיות, וכמובן תמיכה כספית נרחבת. ניסיון נקודתי שנערך בתחילת המלחמה, בהפקדת חמושים על תא שטח ברצועה - הסתיים במותם על ידי חמאס, ולכן כניסתם לרצועה כל עוד חמאס בשטח עשויה להיות חזרה על טעות שכבר נעשתה.

האם אבו מאזן החלש, שגם לא עורך בחירות כבר כעשור מחשש לניצחון חמאס, הוא שליט אפקטיבי שיעצור את ארגון הטרור ויבטיח את ביטחון ישראל בעוטף?

הכנסת כוחות שלטוניים מקומיים

השם ה"חם" ביותר באפשרות הזו הוא של מוחמד דחלאן, מראשי פת"ח לשעבר ובן בית באמירויות כיום. באמתחתו גם אחריות לפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום בשנת 2000, שבו נרצחו שניים ונכרתו רגליהם של שלושה ילדים שנפגעו קשה בפיצוץ. למרות אחריותו לפיגוע, דחלאן נתפס עד היום ככתובת עבור צמרת מערכת הביטחון הישראלית, והוא עצמו מעוניין עד מאוד לשוב לרצועה, שממנה גורש על ידי שותפיו לשעבר.

מאז החלה המלחמה, הוא פועל רבות כדי לשוב לתודעה הישראלית כמי שיכול לתפוס את השלטון ברצועה. גורמים ישראליים הודו כי מתקיימים עימו מגעים ישירים ורשמיים, שטרם פורסמו.

דחלאן הוא שם מוכר, אך אפשרויות נוספות שנידונו בקבינט ובוועדת חוץ וביטחון כללו מינוי שלטון מקומי של חמולות לפי אזורים, בשילוב תמיכה של מדינות ערביות למימון ולשיקום הרצועה. אפשרות זו עלתה כמעט מתחילת המלחמה על שולחן מקבלי ההחלטות, אך כאמור החלטה לא התקבלה.

הכנסת כוח רב-לאומי מוסכם

בתום המלחמה, ואולי עוד קודם לכן, לאזורים שיטוהרו ממחבלים ייכנס כוח רב-לאומי חמוש, שיתפוס את השליטה האזרחית-שיטורית ברחבי הרצועה - תחילה לצורך הכנסת הסיוע ההומניטרי, ולאחר מכן לשיקום הרצועה ולניהולה לטווח הרחוק.

הבעיה העיקרית בתרחיש מהסוג הזה, שכבר נדון בקבינט, היא שאין הרבה קופצים על המציאה. כל עוד ניכר כוחו של חמאס בשטח, ומנהיגו יחיא סינוואר מסתתר במנהרות - אין רבים שמעוניינים בכניסה לשלטון בעל תנאים נמוכים להצלחה.

האוכלוסייה עדיין נתונה למָרוּת חמאס, גם אם כוחותיו מידלדלים לאורך הזמן. הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות הוא מעין "ממשל בובות" - כפי שכתב כבר לפני חודשים בעיתון זה ראש המל"ל לשעבר מאיר בן שבת - שיישלט על ידי חמאס, וישראל לא תוכל לפגוע בו בשל הלגיטימיות הבינלאומית שיקבל. מה עוד שדוגמה חיה לחוסר האפקטיביות של מודל כזה - כפי שמתבצע בגבול הצפון, עם כוח השמירה של יוניפי"ל - מונחת לפתחנו כבר שבעה חודשים, יום אחר יום.

צה"ל לא מסיים את המשימה, וחמאס חוזר לשלוט

בישראל מכריזים על סיום המלחמה - בעקבות עסקה עם חמאס או בהכרזה חד־צדדית - צה"ל יוצא מרצועת עזה בלי להעביר את השליטה לגורם חיצוני מוסכם, וארגון הטרור חמאס חוזר לשלוט בעזה.

אפשרות מהסוג הזה עשויה להפוך ריאלית בהינתן הלחץ שמפעילה ארה"ב על ישראל לסיום המלחמה ולהפסקת אש ארוכת טווח, בעוד חמאס עודנו כוח משמעותי ברצועה.

בינתיים, מי שמסכל את האפשרות הזו במו ידיו הוא סינוואר - שמסרב לעסקת חטופים אשר עשויה לכלול מוצא מהסוג ששוב יקלע את עוטף עזה לסיכון ישיר. בשדרות, אגב, כבר חזרו לשגרת "טפטופים". עם זאת, בקבינט המלחמה עדיין נשמעים נחושים להשיג את המטרה שהיא השמדת חמאס, וחוזרים על הטענה שלחיסול מהסוג הזה ייקח לישראל עוד שנים להגיע.

למסור את המפתחות למצרים

לצורך הדיון אפשר להשמיע אפשרות נוספת, שהעלה שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן: שמצרים תקבל אחריות על הרצועה, ותקבל "בתמורה" עיר נמל לחופי הים התיכון. היתרון הכלכלי של מהלך שכזה אמור לקרוץ למצרים, בשילוב תמיכה כספית מאסיבית ממדינות ערב, אך כעת נראה שבקהיר מעוניינים בשימור המצב כפי שהוא, ובעיקר בסיום המלחמה - עוד לפני שחמאס מאבד מכוחו.

יש לציין כי הסיווג לאפשרויות מוחלטות עושה עוול לדיון המורכב בסוגיית השלטון ברצועת עזה. כפי שנאמר כמה פעמים, את היעד שבמיטוט שלטון חמאס ייקח זמן רב להשיג, והלחץ הבינלאומי עלול לדחוק בישראל לבחור באפשרויות רעות לביטחונה, כפי שהיה בעבר.