המטרה של סינוואר: להבעיר את הרמדאן | פרשנות

חמישה חודשים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, השבועות הקרובים, ובפרט מבחן הרמדאן, עומדים להכריע את גורל המערכה. ביידן רוצה שבמהלכו המלחמה תבוא על סיומה. מנגד, אויבינו הפכו את מה שאמור היה להיות חודש חגיגי של התקרבות לאללה, לתקופה של מרחץ דמים ביהודים.

זה כמה שנים שהרוצח המתועב יחיא סינוואר משתמש בתקופה החשובה למוסלמים ככלי להגברת השנאה. השנה, אומרים גורמים ישראליים, יש לו מטרה מיוחדת. "הוא רוצה שיקרה ברמדאן מה שלא קרה ב-7 באוקטובר", הם מסבירים.

המצב צריך להיות הפוך

כלומר, סינוואר פועל ומקווה שערביי ישראל, ערביי יו"ש, חיזבאללה וכל אותם גורמים בעולם הערבי שלא זינקו איתו למלחמת השמד נגד ישראל, כאשר הוא הפתיע אותנו בשבת האסון, יעשו זאת במרוצת השבועות הקרובים.

זו הסיבה - או לפחות אחת הסיבות - שהוא תוקע את השיחות על העסקה לשחרור החטופים. הרי עסקה תהיה כרוכה בהפוגה שתוריד את גובה הלהבות, תשמוט לנסראללה את התירוץ לתקוף את ישראל, ותפחית את הלהט והמתח של כלל האזור. ואילו החלום הרטוב של סינוואר הוא להטביל את האזור בפעם השנייה בדם, אש ותימרות עשן.

אף כי בישראל מבינים שהרמדאן השנה נפיץ במיוחד, נראה כי חסרים צעדי הכנה מעשיים לכך. לנוכח הסכנה של התלקחות מחודשת, מה שנדרש הוא תגבור כוחות הצבא, העמדת כוחות מילואים בכוננות מיידית, הגברת הלחץ הצבאי על חמאס והבהרה לכל הגורמים באזור כי האצבע של ישראל עדיין על שמורת ההדק, והיא לא תהסס לירות. פעולות כאלה גם יגבירו מוכנות למקרה שהמצב יידרדר, וגם ישלחו אפקט מצנן לכל מי שמשתעשע במחשבה לתקוף את ישראל עם מולד הלבנה בשבוע הבא.

מנגד, במקום להתכונן, ישראל כאילו משדרת שהמלחמה מאחוריה. כוחות המילואים שוחררו. הפעולה ברפיח מתעכבת. ההבלגה מול נסראללה מתגברת. נתניהו שב לעסוק במלחמות פוליטיות פנימיות והרמטכ"ל בסבבי מינויים. הזמן משחק לטובת חמאס וישראל מעמידה פנים שזה לא נוגע לה.

הגישה הזו מוטעית מן השורש. בצדק אבחן אתמול חבר הקבינט השר סמוטריץ', כי "במקום שחמאס יתחנן אלינו שנוריד את הרגל מהצוואר שלו בתמורה להחזרת החטופים - התחושה היא שיש לו את כל הזמן שבעולם, שהוא מציב לנו תנאים. זה הזוי. המצב צריך להיות הפוך, והמענה היחיד שלנו צריך להיות חזרה למלחמה בעצימות גבוהה. רק עוד ועוד לחץ על חמאס דווקא ברמדאן יוריד אותם על הברכיים ויחזיר את החטופים הביתה".

אכן, לפנינו עוד חודשים ואולי שנים של מלחמה. אין לנו האופציה להתעייף או לעצום עיניים ולומר, למשל, שהרקטה שנורתה אמש לשדרות היא גשם. בהכחשה הזו חיינו יותר מדי שנים, והמחיר שלה כבר נצרב כאסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה. על הנהגת המדינה להניח אפוא הנחה מחמירה כאילו בתקופת הרמדאן יהיה "מבול אל-אקצא" שני, ולפעול בהתאם.