עושים סדר: אתגרי היום שאחרי המלחמה

אף מדינה ערבית או מערבית לא הביעה עד כה נכונות רשמית לקחת על עצמה את המשימה כפוית הטובה של ניהול עזה. יתרה מכך, ככל שמתקדמת המלחמה, אותו יום שאחרי הולך ומתרחק, ומכמה סיבות. לפי גישת מערכת הביטחון, אי קביעת יעדים בנוגע ליום שאחרי יוצרת חוסר בהירות אסטרטגית ומקשה על מערכת הביטחון בהשגת מטרות המלחמה. בתמורה להסכמי אברהם, אבו דאבי דרשה לבטל את תוכנית החלת הריבונות ביו"ש. הפעם היא יכולה להציע לישראל תמורה אטרקטיבית: שיקום רצועת עזה.

ספק אם מדינה זרה תשחרר את ישראל מעזה | אריאל כהנא

שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, בישראל לא יודעים לשרטט כיצד ייראה "היום שאחרי" ברצועת עזה. למעשה, כמעט כמו ביום השלישי שלה, יודעים לומר רק מה לא יהיה: לא חמאס, לא רשות פלשתינית במתכונתה הנוכחית, לא שליטה אזרחית ישראלית. על כך יש קונצנזוס.

מה כן? אותם רעיונות שנזרקו לאוויר לאורך 90 הימים האחרונים עדיין מרחפים בחללו. משטר בינלאומי, או ערבי, או מערבי, או מקומי, קומבינציה של כמה מהם. הבעיה הקטנטנה היא שאף מדינה ערבית או מערבית לא הביעה עד כה נכונות רשמית לקחת על עצמה את המשימה כפוית הטובה של ניהול עזה. גם טיפוח כוחות מקומיים נראה כמו מלאכה קשה מאוד.

יתרה מכך, ככל שמתקדמת המלחמה, אותו יום שאחרי הולך ומתרחק, ומכמה סיבות. ראשית, צה"ל נתקל בתשתיות מנהור ומצבורי נשק בהיקפים גדולים פי כמה מכפי שצפה, שלא לדבר על כך שצה"ל לא ממש טיפל עדיין במרחב רפיח ולא סתם את מכת ההברחות בציר פילדלפי. כל עוד לא יסתיימו משימות אלה - והדבר עלול לקחת שנים - לא ניתן יהיה להתחיל בבניית מנגנון שליטה חדש.

שנית, כשעזה אינה נקייה מטרור, היא מסכנת כל כוח זר שיגיע אליה. זה נכון למנהרות, למאגרי הטילים ולחומרי הנפץ שיש בה בכל מקום. זה נכון שבעתיים לחוליות חמושים, שיקראו תיגר על כל שוטר זר. מדוע שמדינה זרה תסכן את אנשיה?

שלישית, בפרט למשטרים ערביים יהיה קשה להיראות כמי שנכנסים לשלוט בעזה על כידוני צה"ל. מעשה כזה עלול להיתפס כהפניית עורף לעניין הפלשתיני ולעורר תסיסה ברחובות. יהיה צורך בעבודת שכנוע מסיבית של הציבור בטרם מעשה.

מעבר לכך, חלק משרי הממשלה עומדים על העיקרון שאין שיקום בטרם פירוז. לשיטתם, לא מתקבל על הדעת שתושבי עזה ישובו לחיים רגילים כשיש להם בהישג יד יכולות לשוב ולפגע בישראל.

אשליה חדשה

למרות כל המשוכות האלה, גם במערכת הביטחון של ישראל וגם בממשל האמריקני דבקים ברעיון של משטר זר שיופיע איכשהו וייקח לידיו את המושכות. התקווה הזו מציאותית בערך כמו פיוס בין חמאס לפת"ח, שגם עליו יש מי שמפנטז 17 שנה. אבל אשרי המאמין.

בצד ההצעה הקונבנציונלית לכוח זר, מקודמים עוד שני מסלולים. האחד, יציאה מרצון של העזתים למדינות אחרות. השני, שנראה ריאלי יותר מאחרים, הוא שליטה ישראלית בעזה. זה הכיוון של השרים סמוטריץ' ובן גביר. לדעתם, אם מרצון - לשוב לחבלי המולדת, ואם מכורח - באין כוח זר אחר, לישראל לא יהיה מנוס מלשלוט בעצמה בעזה.

אחרי הכל, הם אומרים, איש לא רוצה לגעת בעזה, ואיש גם לא ישמור ממנה טוב מאיתנו מלהתפוצץ פעם נוספת. לא בטוח שהם טועים.

במערכת הביטחון מוטרדים מדחיינות הדרג המדיני | לילך שובל

העובדה שהדרג המדיני טרם קיים דיון רשמי בנוגע ל"יום שאחרי" הפעולה הצבאית העצימה של צה"ל ברצועת עזה, מטרידה מאוד את בכירי מערכת הביטחון.

לפי גישת מערכת הביטחון, אי קביעת יעדים בנוגע ליום שאחרי יוצרת חוסר בהירות אסטרטגית ומקשה על מערכת הביטחון בהשגת מטרות המלחמה, מה גם שהיא מחריפה את המתח בין ישראל לבין הממשל האמריקני, שמבקש לתאם עמדות עם ישראל. כמו כן, במערכת הביטחון סבורים שהדיון בנוגע למטרותיה של ישראל ביום שאחרי חמאס הוא גם הזדמנות שאסור לפספס, שכן קביעת המטרה תאפשר לצה"ל לנסות לפחות לעצב את המציאות ברצועה בהתאם למדיניות מאושרת ומתואמת.

הדרגים המקצועיים במערכת הביטחון לא המתינו להנחיית הדרג המדיני, וקיימו דיונים מקצועיים בשאלה מי צריך לשלוט ברצועת עזה ביום שלאחר המלחמה.

תוצאות הדיונים הוצגו בימים האחרונים על ידי שר הביטחון יואב גלנט בנוגע לשאלה האם הרשות הפלשתינית היא זו שצריכה לשלוט ברצועה ביום שאחרי. נדמה שבמערכת הביטחון תומכים בעמדתו הפומבית של ראש הממשלה נתניהו, שלפיה הרשות אינה יכולה לשלוט ברצועה.

הסיבה לכך היא שגם במערכת הביטחון מבינים כי הרשות לא מצליחה לבסס את שליטתה אפילו ביהודה ושומרון, ועל אחת כמה וכמה שלא תצליח לעשות כן ברצועת עזה המורכבת יותר עשרות מונים.

לפי גישת מערכת הביטחון, שהוצגה על ידי שר הביטחון, לאחר המלחמה חמאס כמובן לא ישלוט ברצועת עזה, כמו גם שום גורם אחר העוין את ישראל. מצד שני, גלנט הבהיר כי גם ישראל לא תשלוט ברצועה אזרחית.

לפי גישה זו, לאחר המלחמה צריך לקום ברצועה מנגנון שליטה אזרחי, שיורכב מארבעה גורמים: הראשון הוא כוח משימה רב־לאומי בהובלת ארה"ב, מדינות מערב אירופה ומדינות ערביות מתונות, שיקבלו אחריות לשיקום הרצועה; השני - גוף אזרחי־מנהלי פלשתיני שיורכב מוועדות מקומיות ומגורמים שאינם עוינים את ישראל; השלישי הוא מצרים, שתשלוט במעבר הגבול ברפיח ובשיתוף פעולה עם ישראל תפקח על מה שייכנס לרצועה.

הגורם הרביעי הוא ישראל עצמה, שתכווין את הכוח הרב־לאומי, תפקח על כניסת הסחורות לרצועה ותשמור לעצמה את חופש הפעולה הביטחוני ברצועה בהתאם למודיעין ולצורך המבצעי.

נדבך יסודי

במערכת הביטחון מעוניינים לקדם את סוגיית היום שאחרי גם לטובת היחסים עם ארה"ב. מעבר לכך שוושינגטון מספקת למערכת הביטחון הישראלית אורך נשימה בדמות חימושים ואמצעי לחימה רבים, תמיכתה בישראל היא נדבך יסוד משמעותי בהרתעה הישראלית באזור כולו.

יתר על כן, ללא הווטו של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל היתה נמצאת במקום אחר לגמרי.

התחרות הסמויה בין קטאר לאיחוד האמירויות | שחר קליימן

"איחוד האמירויות קיבלה החלטה אסטרטגית - והחלטות אסטרטגיות הן ארוכות טווח", כך אמר רק לאחרונה אנוואר גרגש - יועצו המדיני של נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד.

היתה זו עוד ועידה שנערכה בדובאי, וגרגש התבקש להתייחס להמשך הסכם הנורמליזציה עם ישראל. הוא הבהיר כי אין אלטרנטיבה צבאית לפתרון הסכסוך בין ישראל לערבים, והפתרון היחיד הוא תהליך מדיני. ואכן, זאת - כך נדמה - התוכנית האמירותית.

מאז פרצה המלחמה התגברה הביקורת נגד אבו דאבי בשל יחסיה עם ירושלים. התשובה של האמירותים היא הפעלת לחץ מדיני על ישראל לחזור לתהליך מדיני עם הרשות הפלשתינית תוך ניסיונות להביא להחלטה להפסקת אש במועצת הביטחון, גם אם מראש הם עתידים להיכשל בגלל הווטו האמריקני. כלפי חוץ היא מתהדרת בצעדים האלה, בלי לוותר על הדיבידנדים של הנורמליזציה.

בתמורה להסכמי אברהם, אבו דאבי דרשה את ביטול תוכנית הריבונות ביו"ש. הפעם היא יכולה להציע תמורה אטרקטיבית - טיפול באוכלוסייה העזתית בשלב הראשון, ואולי אף שיקום הרצועה וניהול שלה דרך מקורביה.

למעשה, כבר כעת איחוד האמירויות מפעילה בית חולים שדה ברפיח, מתקני התפלת מים וקו סיוע הומניטרי. היא אף קלטה אליה מאות חולים עזתים לטיפול רפואי.

תמונת המראה של איחוד האמירויות היא קטאר, שלא מקיימת יחסים רשמיים עם ישראל. האמירות האסלאמיסטית של דוחא, שמארחת את צמרת חמאס, כבר הודיעה שהיא מתכוונת בעתיד להזרים עשרות מיליוני דולרים לרצועת עזה. קטאר לא מתנה את הסיוע בתהליך מדיני, אבל האינטרס שלה מסוכן במיוחד: הישרדות של חמאס ובנייתו מחדש אחרי המלחמה.

כפי שנחשף בכלי תקשורת זרים, ולמרות ההכחשות הנמרצות, הקטארים פיטמו במשך שנים את המפלצת החמאסית, כולל את הזרוע הצבאית. כעת הם מנסים לשקם את תדמיתם דרך מאמצי התיווך, מהלך שזוכה להצלחה לא קטנה.

קרוב לוודאי שבתחרות הסמויה הזו בין קטאר לאיחוד האמירויות על היום שאחרי, ישראל תצטרך להכריע. יהיה עליה לקבל החלטה קשה ולבחור בין בעלת ברית שגלויה לגבי כוונותיה, אבל מתנגשת דרכן בתפיסת הדרג המדיני, לבין מדינה שפועלת נגדנו במחשכים אבל לכאורה לא דורשת דבר.