זמן לעדכן את קיר הברזל

100 שנים לאחר שכתב זאב ז'בוטינסקי את המאמר "על קיר הברזל", הוא עדיין עמוד התווך של ביטחון ישראל. העיקרון שקבע ז'בוטינסקי, ולפיו "הדרך היחידה להשגת הסכם (שלום) היא הקמת קיר ברזל", עד אשר ערביי ארץ ישראל "יאבדו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו", מנחה את הרוח הישראלית זה 75 שנים.

אלא שמתקפת שמחת תורה מחייבת אותנו לחשוב מחדש על היסודות שכונן ז'בוטינסקי. לא משום שאינם נכונים, אלא אדרבה - מפני שיש אולי לעבות ולעדכן אותם, אם מותר לי הקטן להציע זאת.

כשנכתבו בברלין השורות "על קיר הברזל", עוד לא עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, לא התחוללה השואה, לא הוטלה פצצה גרעינית ולא פוּתח האינטרנט ששינה את העולם מן הקצה אל קצה. נוסף על כך, במדינת ישראל, שגם לא היתה קיימת אז, צברנו ניסיון מדיני וביטחוני עשיר שמצייד אותנו בכמה תובנות שלא היו לכותב המאמר.

שמע שהרשת תומכת בישראל - והשחית סניף ברגר קינג בטורקיה

עברנו מלחמות קשות, אחת נמצאת רק בתחילתה. בזכות קיר הברזל כוננו עם שכנינו הסכמי שלום - קרים, חמים וגם כושלים. למדנו שיש מקרב ערביי הארץ והמיעוטים החיים בה מי שכרתו איתנו ברית דמים ואמת. מנגד, מלחמת שמחת תורה, על פלצותה, זוועותיה והאהדה המשתקת שבה התקבלה בעולם, השליכה אותנו באחת לעבר היהודי העתיק - עבר עקוב מדם פוגרומים, פרעות וניסיונות השמדה.

במילים אחרות, נראה שמתקפת חמאס אינה "רק" פרק נוסף ברצף מלחמות היישוב היהודי על ארץ ישראל, אלא נקודת ציון איומה בציר ההיסטוריה היהודית. שכן חזון חמאס - שבו נטינו לזלזל - אינו רק "החזרת" הארץ שנגזלה כביכול מידם, אלא השמדת מדינת ישראל. בד בבד, תומכי חמאס באקדמיה הפרוגרסיבית, בסין, ברחובות לונדון, פריז, וושינגטון ולוס אנג'לס, רואים בכל יהודי מי שאין לו מקום על פני האדמה.

זו משמעות קריאתם "בין הים לירדן, פלשתין תהיה חופשית". זה ההסבר לצלב הקרס שרוסס על הדירה בליון, שם נדקרה יהודייה בביתה. זה המניע לרצח שני היהודים בדטרויט ובלוס אנג'לס בחודש האחרון. זה ההסבר לערלות הלב של מי שאמורים להיות האליטה העולמית כלפי תינוקות שנשרפו בתנור, נערות שאיבריהן נכרתו בעודן נאנסות, חיילים שנערף ראשם וזקנים שנגררו על אופנועים כמו שק תפוחי אדמה.

ראוי להתעכב רגע על הנקודה. זו אינה הפעם הראשונה שבה דווקא החוגים הנחשבים בעיני עצמם ובעיני אחרים כמתקדמים ביותר בעולם, וכמי שקובעים את הטון המוסרי לכלל האנושות, מגלים אדישות ואפילו אהדה קלה כאשר מדובר ביהודים שחוטים. ממש כמו האקדמיה האמריקנית כיום, גרמניה של לפני 90 שנה נחשבה לערש התרבות. עד היום אי אפשר להבין כיצד מולדתם של באך ובטהובן יצרה את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה.

בכל דור ודור

את פשר השנאה התהומית הזו ליהודי איננו יודעים. יש השערות טובות יותר או פחות. המכנה המשותף לכולן הוא שאת היהודי ראוי לשנוא, בלי קשר לעובדות, כשהתירוצים רק מתחלפים. במצרים נטען ש"נעלה מן הארץ". בפרס הואשמנו ש"דתיהם שונות מכל עם". בעידן הצלבני הוטח בנו כי אנו אחראים להרג ישו, ובעת המודרנית - היותנו נטע זר, מוצצי דם, מלווים בריבית או לבנים מדכאים.

בעידן שלנו התירוץ הוא "הפלשתינים". הבלוף הזה מחבר את השיעים באיראן עם שנואי נפשם הסונים של חמאס, גם עם יריבם ההיסטורי ארדואן בטורקיה ואפילו עם רבים מנאורי המערב - שמתנגדים בכל מאודם לכל מה שהקבוצות האחרות דוגלות בו. רק שנאת היהודים, או בשמה המכובס "הבעיה הפלשתינית", מאחדת אותם.

למה חשוב כל כך להבין זאת, ומה הקשר ל"קיר הברזל"? משום שאם לא נאבחן נכון את הבעיה, לא נאתר את התרופה. ז'בו כתב על מיעוט יהודי קטן שעשה את הצעדים הראשונים של ההיאחזות בארץ, בעוד 95 אחוזים מיהודי העולם מפוזרים ברחבי הגלובוס.

כיום, כשיש מדינה ורוב עם ישראל בארצו, קיומה של ישראל הוא הערובה לביטחונם של היהודים בעולם ולכך ש"לעולם לא עוד" - כפי שאכן הוכח במחיר כבד בשמחת תורה. מצד אחר, יהודי התפוצות נושאים על גבם את עול ההאשמות שמוטחות במדינה היהודית. אי אפשר לנתק בין מצבם למצבנו.

עם לבדד ישכון

ומה שחשוב יותר, המשטמה הנצחית שהופנתה לעם המפוזר בין כל העמים מופנית כיום למדינתו. אנחנו מוכרחים להכיר באקסיומה הזו. אחת ממטרות הציונות היתה לתת מענה ל"בעיה היהודית" ולהפוך ל"עם ככל העמים". אך שוב הוכח ששאיפה זו אינה בת מימוש בעתיד הנראה לעין, ולא חשוב כמה נורמליים אנחנו או מוצלחת המדינה תהיה.

מה עושים עם המסקנות האלה? בונים קיר ברזל עולמי, כזה שיגן עלינו לתמיד, גם בארץ וגם בעולם. כלומר, לא רק בארץ ישראל ולא רק עד שאויבינו בארץ ישראל "יאבדו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו". הם לא. זה מה שלמדנו בשמחת תורה.

שנית, כפי שעינינו רואות, גם אותם כוחות אסלאמיים שסולדים מהטירוף של חמאס ורוצים בקרבתנו מתקשים לעמוד נגד הסחף שהוא מחולל. המשמעות היא שכדי לשמר את השלום המדיני נהיה חייבים ל־1,000 שנים קדימה להיות חזקים כברזל. בלעדיו נחשול השנאה שוב יגבה מעלינו.

שלישית, חובה עלינו להגן בכל העולם על העניין היהודי, בעוז ובתוקף. לא לברוח ממנו. לא להתחבא מאחורי המושג "ישראלים". לא להצטנף בפינה בפחד. לא להשלים ולא להבליג כאשר מוטחות בנו האשמות צבועות ושקריות, שאינן מופנות כלפי אף עם אחר בעולם. חסל סדר התנצלות על קיומנו.

רביעית, אנחנו נדרשים להשלים עם כך שהשמירה על הבית השלישי כרוכה במאמץ נצחי - ביטחוני, מדיני וכלכלי, מאמץ שסופו לא נראה לעין אנוש. כן, גם כאשר ישתחררו כוחות המילואים, ההתגייסות הלאומית חייבת להימשך. אנחנו העם והמדינה המותקפים ביותר בעולם, ולא רק צבאית. אין לנו המותרות לנוח איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

כמו בימי ראשית הציונות, האומה מוכרחה לגייס את מיטב בנותיה ובניה גם לבניית קיר מגן ביטחוני, אבל גם לחיזוק התמיכה הבינלאומית, לחיבוק ידידים ולכריתת בריתות עם תומכים - יש המונים כאלה, לא כל העולם נגדנו.

100 שנים אחרי, המלחמה שתפסה אותנו בהפתעה מכריחה אותנו לבנות את קיר הברזל 2.0.