רואה להם בעיניים: הקונספציה הגדולה מכולן קורסת

המון כעס של צודקים נשפך השבוע על ראשו של שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן, אחרי שהתייצב יחד עם צוותו באולם העצרת, כשהוא נושא טלאי צהוב ועליו הכיתוב "לעולם לא עוד". פקידי החרש של משרד החוץ תדרכו נגד "הגימיק הזול", ביד ושם מיהרו לגנות את "זילות השואה" או משהו מעין זה, והאינטליגנציה הישראלית בכללותה, לרבות היסטוריונים ידועי שם ומובילי דעה שונים, ביקרו את "הפיגוע ההסברתי" והסבירו שההשוואה לא במקומה.

ובאמת, מעניין לשאול, האם זה הדבר הדחוף ביותר לשומרי הסף של זיכרון השואה ולמטיפי המוסר בעיתונות, בעת מלחמה וחירום? לתקוע מקל בגלגל הסברה, להביך את שגריר ישראל באו"ם, ובעצם לאותת לעולם שישראל מגזימה, מפריזה, נסחפת? זה מה שדחוף עכשיו? הדיוק הסמנטי?

אמת מטרידה

וזה לא שאין טעם בביקורת. במלחמת העולם השנייה יהודי אירופה היו חסרי אונים, נטולי כוח, תלויים בחסדי העולם ובאיטיות תגובתו, והובלו כצאן לטבח. 80 שנה אחר כך, ליהודים יש מדינה מתקדמת ואת אחד הצבאות החזקים בעולם. תושבי המדינה אמנם הותקפו באכזריות בתוך גבולותיה, אבל בסופו של דבר הצבא חיסל את התוקפים, שחרר את היישובים ויצא למתקפת נגד עוצמתית. וחשוב לא פחות: העולם לא שותק, והוא אפילו מדבר במעשים. בנושאות מטוסים, בטילי שיוט, במערכות הגנה, ולפי השמועות - גם בלוחמי קומנדו.

אז לא, זו לא שואה. אין מה להשוות. אבל נאום באו"ם בשעת מלחמה הוא לא סימפוזיון מדעי. הוא פעולת חירום הסברתית שנועדה להעביר נקודה. והנקודה כאן לא קשורה רק באסוציאציות הבלתי נמנעות שעולות מול חזיונות, שקשה מאוד שלא לחשוב עליהם במונחים של פוגרום. הנקודה העמוקה קשורה בהבנת המניעים, המוסר והאידיאולוגיה שחוללו את הזוועה הזו, ואולי חמור מכך: המעטפת התרבותית שהאכילה את המפלצת בהבנה, בליטוף, באמפתיה ובסובלנות.

זו האמת המטרידה שממנה העולם כולו מליט את פניו, ואני מתחיל לחשוב שהריאקציה הקולנית והבועטת כל כך למחווה הבנאלית של ארדן - נובעת מהחשש הגדול להתעמת. לא עם הסימבוליזם השואתי המוגזם לכאורה, אלא עם עצם פעולת הסימון שמגולמת בטלאי: אני יהודי, אומר ארדן, ואני מסומן כיהודי.

והרי זו הקונספציה הגדולה מכולם שקורסת לנו מול העיניים: ההבנה המחלחלת שביסוד האלימות ההמונית והסדיסטית שהיכתה בתושבי העוטף עומדת, קודם כל, לפני הכל, שנאת יהודים. לא סכסוך לאומי. לא ריאקציה ל"מצור הלא־חוקי" על עזה. ויודעים מה? אפילו לא "טרור" כחלק מקונפליקט מלחמתי. באיחור בלתי נסלח, הגיעו רבים מאיתנו רק בשבועות האחרונים לעיין באמנת חמאס - גם בגרסתו המכובסת - ולהבנה שיש להתייחס אליה, כמאמר הקלישאה, באופן מילולי. לא כאיזה חזון תיאולוגי של אחרית הימים, אלא כציווי מעשי לכאן ולעכשיו.

וחמאס לא לבד: אבו מאזן, הפרטנר שחלקים הולכים ומתרחבים בצמרת הפוליטית ובמערכת הביטחון משוכנעים באיוולתם שהוא הפתרון הנכון לעזה, הוא מכחיש שואה, ושבועות ספורים לפני המתקפה נתן הופעה גדושת אנטישמיות צרופה באחד מנאומיו.

בדור הצעיר שגדל תחת הנהגתו יש הערצה מובהקת להיטלר וחיבה לאיקונוגרפיה נאצית. צריך היום לבקש סליחה מכל אותם מזרחנים ומכוני מחקר עצמאיים, שהתריעו שוב ושוב על הטפות אנטישמיות במסגדים, על התכנים המסיתים בספרי הלימוד, על סטריאוטיפים נאציים בקריקטורות ובשידורי הטלוויזיה. הם ראו דברים שבחלק מהאליטה האקדמית ובארגוני הביון פשוט לא רצו לראות עד הסוף. יותר מדי זמן חשבנו שזו רק רטוריקה, קצת פולקלור, מוטציה של שיח לאומני שחריפותו נובעת משנים של דיכוי.

והדבר הזה לא מנותק משנאת היהודים בעולם, שהרי על ההתנגדות הפלשתינית בנוי מאגר הטיעונים נגד ישראל, כלומר נגד הנישול, הטבח, האפרטהייד והקולוניאליזם הציוני. לכן זו גם אולי חובתו הגדולה ביותר של שגריר ישראל באו"ם להנכיח ולהמחיש בדיוק את הנקודה הזו: יהודים מסומנים בארץ - אבל גם בעולם כולו. הם חוששים החודש בקמפוסים של אוניברסיטאות היוקרה ובשכונות המגורים בפרוורי פריז. הם מצניעים את זהותם בלונדון, והם רועדים מפחד ברוסיה ובצפון הקווקז. מאיימים עליהם בשבדיה ומגדפים אותם בקליפורניה.

וכל תפרחת השנאה הזו מלבלבת בחממות האקדמיה, בתנועות המחאה בערים, בקליקות של אמנים ואנשי רוח ובערי הבירה של המדינות הדמוקרטיות, הליברליות והנאורות ביותר. האם לא ברור הקשר בין שטיפת המוח שהולידה את זוועת 7 באוקטובר, למעטפת המוסרית, התרבותית והרעיונית שהעניקה לה שנאת ישראל בעולם? האם הסימון של ישראל הוא לא דרך עקיפה, מתוחכמת לכאורה, לסמן את היהודים?

לא השתניתם הרבה

חלקנו היו שקועים בשנים האחרונות במצוד אחר נאצים מדומיינים בתוכנו. עליונות יהודית בשטחים, הבטחה להחביא אריתריאים בעליות גג, לה פמיליה ויודו־נאצים ומה לא. ובכל יום שואה עטפנו את עצמנו בלקחים מזויפים כמו "הציווי המוסרי הוא לבער את שנאת הזרים בתוכנו" ו"להתנגד לכל סוגי הגזענות". הסיפור הזה, יש לקוות, נגמר.

עכשיו ברור מי הנאצים האמיתיים, איפה רוחשת השנאה, נגד מי היא מכוונת ומה היא מסוגלת לעולל. לעיתים קשה להודות בכך, כי חשבנו שכלאנו את העולם הישן הזה מאחורי הזגוגית במוזיאוני השואה והסובלנות.

טעינו. וטוב עשה גלעד ארדן שהתייצב מול העולם עם הפריט המוזיאוני הזה, הטלאי הצהוב, ואמר לרבים בעולם: אתם חושבים שאתם רואים אותי כפי שאני, אבל זה אנחנו שרואים אתכם כפי שאתם באמת. ובאמת, חלקכם, לפחות, לא השתניתם.