שנה חדשה, אתגרים ישנים: זה הזמן של נתניהו לעשות מהלימון לימונדה

בנימין נתניהו קיווה שנסיעתו לארה"ב תרחיק אותו לכמה ימים מהצרות בבית. שכמו בימים הטובים הוא יוכל ללהטט באנגלית רהוטה על הנושאים שהם הפורטה שלו – הגרעין והטרור האיראני, הנורמליזציה עם סעודיה, הזירה הפלשתינית, המתח בצפון, ושורה ארוכה של עניינים מדיניים, כלכליים וטכנולוגיים – ולא על החקיקה המשפטית וספיחיה.

אבל נתניהו תקע לעצמו גול עצמי מרהיב כשבחר, בעלייתו למטוס, להשוות את המתנגדים לתומכי איראן ואש"ף. נשים לרגע בצד את ההקבלה המצמררת לנאצים ועוזריהם, ואת הפגיעה במיליוני ישראלים נאמנים שחרדים לעתיד מדינתם, ונתהה: מדוע בחר ראש הממשלה לשים את כל הנושאים שחשובים לו בצל אמירתו, שרק מגבירה את החשש לדמוקרטיה הישראלית.

העצים את המחאה בארה"ב

במילותיו העצים נתניהו את המחאה שצפויה לו בכל אשר ילך. גם בפגישותיו הוא ייתקל בביקורת, או לפחות בשאלות מודאגות. הוא יגלה שהזירה האהובה עליו מכל, בעיר האהובה עליו מכל, הפכה להיות עוינת עבורו, ושגם הוא – הקוסם הכל־יכול – איבד מיכולותיו, שהוא חשוף ופגיע, וגרוע מכל – שמדינת ישראל, שבשמה הוא הגיע לשם, רחוקה מלהיות מותג־העל שהיתה תמיד.

בעבר הלא רחוק, ביקור כזה של ראש ממשלה ישראלי היה חגיגה גדולה. לא משנה מי הנהיג את ישראל, הוא נחשב תמיד לכוכב־על בארה"ב, לבן־בית בוושינגטון, למנהיג שמשתייך לליגת־העל של המנהיגים. זה לא המצב כעת: הנשיא ג'ו ביידן סירב להזמין את נתניהו לבית הלבן, והסתפק בפגישת צד בשולי העצרת הכללית של האו"ם; מנהיגים רבים נתקלו לפתע בקשיים לפנות זמן בלו"ז לפגישה עימו; אחרים התנו זאת בכך שיגיע אליהם; אפילו מנהיגים יהודים בכירים הבהירו כי יגיעו מתוך כבוד למדינה, אבל יגידו בדיוק מה הם חושבים על התהליכים שעוברים כעת על ישראל ועל הממשלה.

טהרן מרגישה על הסוס

נתניהו יידרש לכל כושרו הרטורי והפוליטי כדי לדלג מעל המשוכות האלה, ולהפיק לימונדה מהלימונים האלה. זה חשוב לא מסיבותיו האישיות והפוליטיות, אלא מסיבותינו הלאומיות: רשימת הנושאים הבוערים כל כך ארוכה, וחלקם כל כך חשובים, שבאמת חיוני לתת להם את מלוא הקשב.

הנושא החשוב ביותר הוא איראן. בחודשים האחרונים מרגישה טהרן על הסוס, תוצאה של יחסיה החמים עם רוסיה וסין, של שדרוג יחסיה עם מדינות המפרץ, ושל ההסכם הבלתי חתום שאליו היא הגיעה עם ארה"ב, שהוביל להאטת קצב העשרת האורניום בתמורה להפשרת כספים ולשחרור אסירים. כתוצאה מכל אלה האיצה איראן את מאמצי הטרור שלה כלפי ישראל, והיא מחציפה פנים גם כלפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית – חסימת עבודתם של חלק מהפקחים היא רק עדות אחרונה לכך.

הדרך היחידה להסיג את איראן לאחור ולהרתיע אותה עוברת בלחץ מדיני־צבאי־כלכלי אמריקני. לרוע המזל, זה לא בקלפים. וושינגטון עסוקה בענייניה, ורוצה שקט בחזית האיראנית. בימים הטובים נתניהו היה יכול להשפיע על מה שקורה בבית הלבן, אבל הפעם הוא צריך להגיד תודה על עצם הפגישה עם ביידן. ישראל כמעט לבדה בחזית הזאת, והיא עלולה להידרש להעלות בקרוב את סכום ההימור במלחמתה בטהרן.

הסוגיה השנייה בחשיבותה היא סעודיה. ארה"ב להוטה להגיע להסכם, וגם נתניהו מגלה עניין רב. אבל ישראל צריכה לוודא שהיא לא משלמת על כך מחיר בלתי סביר בשני העניינים המרכזיים שעל הפרק: דרישתה של סעודיה להעשיר אורניום למטרות אזרחיות, ודרישתה לשדרוג צבאי דרמטי לרבות אמל"ח ויכולות מתקדמות. על ישראל לוודא שהאינטרסים הלאומיים שלה לא נפגעים, ושהיא מקבלת פיצוי משמעותי – ביטחוני וכלכלי – במסגרת ההתחייבות האמריקנית לשמור על יתרונה הביטחוני האיכותי. זה יהיה קשה בהינתן היחסים הקרים בין מנהיגי המדינות, אבל העובדה שביידן שואף להיבחר מחדש היא הזדמנות שצריך לנצל כחלק מעסקת הענק שוושינגטון מנסה לתפור.

ישראל גם שואפת למעורבות אמריקנית גדולה יותר במאמץ להרתיע את חיזבאללה בצפון, ולדרבן את הרשות הפלשתינית לפעילות נמרצת יותר כנגד תשתיות הטרור בגדה. גם כאן ייתקל נתניהו בדרישת־נגד אמריקנית – להעניק יותר יכולות לרשות, ולהרגיע את קיצוני ממשלתו שעסוקים בהבערת מדורות (ובהקמת מאחזים) על בסיס יומיומי. סביר שנשמע כאן ממיטב הרפרטואר ה"נתניהואי": מסרים שונים באנגלית ובעברית, לרצות את הקהל המשתנה בבית ובחוץ.

קרקס עמק הסיליקון

והיה גם קרקס הסיליקון ואלי עם פגישות עם מגלומני ההייטק ובראשם אילון מאסק (אויב מוצהר של ביידן, כאילו כדי לסבך את המצב המסובך בלאו הכי מול הממשל). אישים מסוגו היו מסתכלים בעבר על ראש ממשלת ישראל בהערצה, אבל היום ישראל היא שעולה אליהם לרגל; חלק מזה נובע מההיחלשות המסוכנת במעמדה של אומת ההייטק. רצוי שנתניהו יזכור זאת, בוודאי כאשר על הפרק ירידה דרמטית בהשקעות זרות בהייטק הישראלי וחשש מבריחת מוחות המונית.

שלל הסוגיות האלה ימלאו את התקשורת השבוע. כאמור, הן לא ישלטו בו לבדן כפי שנתניהו היה רוצה, אלא יהיו חלק ממסך מפוצל: בצד אחד מה שקורה שם, ובצד השני מה שקורה כאן, עם המשך הדיונים בבג"ץ, והמחאות, והשרים והח"כים שבוודאי לא ישתלטו על פיהם גם בימים הטעונים האלה. הפער הוא סיפור חיינו בחודשים האלה: במקום לעסוק בנושאים הקריטיים, מדינה שלמה עוסקת בסוגיות שחשיבותן משנית ונגררת לסחרור מסוכן, בעידודו הפעיל של ראש ממשלתה.