ממשלה בלי תוכנית - בלי זיק של תקווה

המציאות ברורה. ככה אי אפשר להמשיך. כלומר אפשר, אבל לא ייתכן.

בלתי נסבל להשלים עם רצח יהודים ברחבי הארץ כמחלה חשוכת מרפא, או כתופעת טבע שלא ניתן למנוע. כי זה לא שהמתיישבים נשברים. הם עמדו במבחנים קשים מאלה, ויודעים בדיוק מדוע הם נאחזים במקומות הקשים הללו של ארץ ישראל, לטובת כלל האומה.

ודאי שכלל עם ישראל לא יירתע גם מול הגל הזה. אך מה שאי אפשר לקבל הוא כמעט אפס צעדים מצד הממשלה למיגור הטרור. אנשים נרצחים בקצב, והממשלה - זו שבאופוזיציה האשימה ישירות את קודמתה במות יהודים - מגיבה כעת במשיכת כתפיים.

אין תוכנית. אין הצעות פעולה. אין צעדי חירום. יש רק הבטחות מגוחכות של נתניהו "לתפוס את הרוצחים כמו שלכדנו את הקודמים". כאילו זה מה שימנע את הפיגוע הבא. כאילו הוא, ולא לוחמי צה"ל ושב"כ, מי ששם יד על מבקשי נפשנו. הם עושים זאת מדי לילה, על אוטומט, בלי צורך בהנחיה מדינית ובלי קשר אליה. זה תפקידם, והם לא מעלים בדעתם לחדול ממנו. כך שאת הלוקש הזה, מר נתניהו, בבקשה תפסיק למכור לנו.

תפקיד רה"מ, לעומת זאת, הוא לנקוט מדיניות שתפסיק את קציר הדמים. אך לא נראה שיש כזו. פיגוע רודף פיגוע, בירושלים, בתל אביב, ביו"ש, והממשלה ישנה על האף. השרים והח"כים משחררים הצהרות נחושות והודעות צער, אך מה שנדרש מהם לעשות, כלומר לפעול, כאילו לא שייך להם.

הקבינט לא כונס, לא אחרי הפיגוע אתמול ולא אחרי זה של שבת. דיון חירום לא נערך. תוכנית חדשה לא נהגתה. צעדים משמעותיים לא ננקטו. אין אופק מדיני. אין מהלכים ביטחוניים חריגים. מלבד כמה פעולות בתחום ההתיישבות, שעדיין לא נותנות פירות ביטחוניים, הממשלה מפטירה כאשתקד, במלוא מובן המילה. לא נשמעת ממנה שום בשורה ושום תקווה. המדיניות שלה לא טובה יותר מזו של בנט־לפיד־גנץ. אדרבה, אולי אפילו גרועה יותר.

צבאות טרור מסתובבים חופשי בג'נין ובשכם. אפילו פתח' מעורב בהם. וממשלת ישראל דוממת. או ליתר דיוק, ממשיכה "לחזק את הרשות הפלשתינית", כפי שהחליט הקבינט "הימני ביותר אי־פעם", לפני חודש. כאילו מהרשות הפלשתינית תבוא התרופה לטרור.

ושוב ראוי להזכיר, אלה אותם ממשלה וראש ממשלה שהאשימו את קודמיהם ב"מדיניות רופסת", שהביאה לגל הטרור של השנה שעברה. עכשיו הם מפנים את האצבע לאיראן - לא נשמע אמין במיוחד. החזרת הביטחון והמשילות היתה ההתחייבות הראשית שלהם ביחס לקודמיהם בבחירות, אך שמונה חודשים לאחר הקמת הממשלה המצב לא השתפר אלא הידרדר מאוד.

ובכן, הגיעה השעה למסקנות. מי שאחראים למצב הם הממשלה וצה"ל. אם הממשלה מסוגלת לעצור את הקטל, תעשה זאת. אם היא אינה יכולה, תפנה את מקומה לאחרת. גם כך איננו רואים הצלחות גדולות שלה בתחומים אחרים.

הוא הדין לרמטכ"ל ולאלוף הפיקוד. ברור שהם משקיעים מאמץ עליון, אך אם גנרל נכשל במערכה, מותר להחליף אותו. כבר היו דברים מעולם. זו אינה התקפה, אלא קריאה לשיפור המצב.

דבר אחד בטוח. כך אי אפשר להמשיך. כלומר, אפשר אבל אסור.