מה עומד מאחורי הספינים של הפוליטיקאים על ההסכם עם לבנון?

באופן לא מפתיע, גם ההסכם על הגבול הימי עם לבנון הפך למחלוקת ארסית ולוהטת בין ימין לשמאל, או בין מעריצי נתניהו לאנשי "רק לא ביבי". בעוד שלפיד ונתניהו, שמפריחים סיסמאות כטוב ליבם בקמפיין, בקיאים בפרטים המהותיים של ההסכם, רוב הציבור ממהר לאמץ עמדות נחרצות על פי אהדה פוליטית, ולאו דווקא על פי היכרות עם הפרטים הסבוכים של הנושא. אבל המציאות - כמה מאכזב - מורכבת, וההסכם המתגבש איננו שחור או לבן. אז לטובת מי שעדיין מוכן להקשיב, הנה ניסיון מאתגר להסביר נושא סבוך ופוליטי בצורה פשוטה ואובייקטיבית ככל שניתן. 

את המחלוקת בין ישראל ללבנון ניתן לראות דרך שתי עדשות שמייצרות תמונה שונה למדי - הכלכלית והמדינית. על פי הנרטיב הכלכלי, השטח שעליו ניצת הסכסוך הוא כמעט כולו מים חסרי חשיבות, למעט שבריר קטן ממנו שבחלקו קיים גז (שדה כריש) ובחלקו האחר קיים פוטנציאל למציאת גז (שדה קאנא). על כף המאזניים לא עומד "שטח" של ממש - עם יישובים, בני אדם, מקומות קדושים, הקשרים היסטוריים וכו' - ועל כן יש לבחון את ההסדר המוצע בראש ובראשונה על פי הרווח הכלכלי שגלום או שאינו גלום בו. זוהי, במידה רבה, נקודת המוצא שאימצה הממשלה, לפחות על פי אופיה של הצעת הפשרה האמריקנית והתגובה הישראלית החיובית אליה. ישראל אמנם ויתרה למעשה על כל השטח הימי שתבעו הלבנונים, אך זכתה בהישגים כלכליים משמעותיים.

הוויתור בשדה קאנא קטן יחסית, וישראל תיהנה מתמלוגים תמורת החלק היחסי מהשדה שיוותר בשטחה, אם וכאשר תמצא האסדה הלבנונית גז; אסדת כריש תוכל להתחיל להפיק גז באופן כמעט מיידי, בדיוק כאשר מחירי הגז נמצאים בשיאם לנוכח משבר האנרגייה שפוקד את אירופה; סכנת העימות המיידי עם חיזבאללה תחלוף, והאסדות הישראליות - לא רק כריש, אלא גם אלה שבמאגרי לוויתן, תמר ותנין - יזכו בפוליסת ביטוח בדמותה של האסדה הלבנונית שתוקם בקאנא, מאחר שחיזבאללה יידע מעתה שכל פגיעה בהן תיענה בהשמדתה. כבונוס, הגז שיפיקו הלבנונים צפוי לייצב מעט את המדינה מוכת המשבר הכלכלי, ובעיקר להחליש את תלותה באיראן ומכאן את השפעתה של הרפובליקה האסלאמית עליה. עם זאת, בהקשר הזה חשוב לציין כי עד שתוכל לבנון להתחיל להפיק גז - אם הוא אכן נמצא בשדה קאנא - יחלפו לפחות 5 עד 7 שנים. 

על פי הנרטיב השני, הסכסוך על הגבול הימי - כמו כל סכסוך טריטוריאלי בין מדינות - נבחן קודם כל בעדשה מדינית, אשר מאפילה על תמונת ההישגים הכלכליים. העובדה שמדובר במחלוקת על שטח ימי שלרובו המכריע אפילו אין חשיבות כלכלית, אינה משנה את העובדה שהוויתור המוחלט של ישראל על השטח הזה יוצר תקדים עקרוני מסוכן: המסר שנקלט על ידי חיזבאללה, וכבר מהודהד על ידי נסראללה ושותפיו, הוא שישראל נכנעה לאיומים בהפעלת כוח. זהו מסר בעייתי מאוד, שעלול להיות מתורגם על ידי חיזבאללה לזירות ולמחלוקות אחרות, ולעודד ניסיונות סחיטה של ישראל שיסתיימו בעוד התקפלויות - או בעימות צבאי. 

על שתי נקודות המוצא האלה בנו לפיד, נתניהו ושלוחיהם באולפנים מגדלים של ספינים: כך למשל, לפיד טוען להישג בכך שמאגר כריש כולו נותר בידי ישראל, אלא שגם בפתיחת המו"מ בין הצדדים מאגר זה לא היה חלק מהמחלוקת. רק לאחר כמה שנים של שיחות - ייתכן שבלחץ חיזבאללה - הקצינה לפתע לבנון את דרישותיה באופן מלאכותי, והסיטה דרומה את קו הגבול הימי שתבעה לעצמה, כך שיכלול בתוכו גם חלק ניכר ממאגר כריש, וכל זאת ללא שום הנמקה משפטית מתקבלת על הדעת. באופן ברור, הייתה זו "עז" שהוכנסה למו"מ במתכוון, ולפיד, משיקוליו, בוחר להיאחז בה. 

נתניהו מנגד, מנסה לטשטש את ההבדל שבין הוויתור המוחלט על השטח הימי שלו הסכימה ישראל, לוויתור הקטן בהרבה במאגר קאנא, אשר רק לו יש חשיבות כלכלית. הוא טוען כי ישראל ויתרה ללבנון על מאגר גז עצום, בעוד שבפועל הוויתור הוא על חלק קטן יחסית מהשדה, אפילו ביחס לדרישה שהציבה בסבבי השיחות הקודמים ממשלתו שלו. נוסף על כך, קאנא איננו מאגר גז אלא שדה גז פוטנציאלי, שבשלב זה כלל לא ברור אם אכן נמצא בו גז ובאיזו כמות. כמו כן, ישראל צפויה, כאמור, לקבל תמלוגים בעבור החלק של קאנא שיוותר בשטחה, אף שגובה התמלוגים הללו והשיטה לחישובם טרם נקבעו עד הסוף. 

בשורה התחתונה, ההסכם שהושג - אם אכן ייחתם בסופו של דבר, וגם זה בסימן שאלה - איננו מעשה ידי השטן וגם לא פאר היצירה המדינית, אלא פשרה שיש בה יתרונות ניכרים לצד חסרונות משמעותיים. ניתן בהחלט לאמץ עמדה שגורסת כי היתרונות גדולים מהחסרונות או להפך, אבל רצוי לעשות זאת בהתבסס על העובדות ולא על ספינים של פוליטיקאים בעיצומה של מערכת בחירות.