ביום רביעי לפני שבועיים קמתי בבוקר, ותוך כדי שטיפת פנים שמעתי קריאה חצי עמומה מהקומה למטה והבנתי שמשהו מוזר קורה.
הטלפון מצפצף הרבה יותר מדי פעמים בשביל השעה שבע בבוקר, וכשאני מסתכלת לראות מה כתוב בו אני נתקלת במבול של הודעות ומתוך הטשטוש של השינה אני בקושי מצליחה להבין מה כולם רוצים ממני. אחרי כמה דקות של הפנמה, המשמעות של המילה "בידוד" סוף־סוף מתחילה לחלחל. ההיסטריה מתפשטת יותר מהר מהמחלה, ועוד לפני שהקפה של הבוקר מתחיל להשפיע אני מקבלת טלפונים ממשפחה ומחברים מכל הארץ ששואלים אותי מה קרה ואם אני עלולה למות.
את שמונת הימים הבאים אני מבלה בקומה למעלה ובלי לצאת מהחדר. חצי נחמה, גם אח שלי בבידוד - כמו כל חברינו לתיכון, אז לפחות אנחנו לא לבד.
מייד אבא שלי קנה סטוק של מסיכות מיגון, שהפכו לחברות הכי טובות שלנו בתקופה הזו, יחד עם בקבוק חצי ליטר של ג'ל לחיטוי. שגרת האוכל גם מיוחדת: את האוכל שמים לנו מחוץ לדלת, ואחרי כמה דקות כש"השטח פנוי" אנחנו פותחים את הדלת ולוקחים אותו.
בסך הכל אפשר לומר שניסינו לשמור על סוג של שגרה: במקום ביה"ס היו לנו שיעורים מקוונים ועבודות להגשה, ואני ואח שלי עשינו אימונים ביחד כדי לא להתנוון לגמרי. חלק גדול מהזמן דיברנו עם חברים בווידאו ויוצא שכמעט כל היום בילינו יחד, תומכים אחד בשני ומעבירים את הזמן במשחקים ובכמיהה לצאת החוצה שוב. הבידוד הזה היה הרבה דברים בשבילי - אבל הוא בשום פנים ואופן לא הרגיש בודד.
נעמה סימסה, תלמידת כיתה י"א בגבעת ברנר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו