בבוקר זה אני מבקשת לשתף אתכן ואתכם במחשבותיי וברגשותיי. זה בוקר מיוחד שבו אני חוזרת ללמוד בלי המילה המוזרה הזאת - קפסולה. זו מילה שמזכירה לי בעיקר מחלות ותרופות.
ובאמת קפסולת לימוד היתה תרופה. תרופה שרצו לתת לנו, תלמידים ותלמידות, למגיפה נוראה שהיתה גם רפואית וגם חברתית. מגיפה שאיימה על הבריאות, על החברות, מגיפה שהרחיקה בין חברים וחברות, מגיפה שהפרידה בין מורים ומורות.
בתחילה נזרקנו למסך בלבד, ולאחר מכן בתור פרס קטן הגיעה לחיינו הקפסולה. היא זו שצמצמה את עולמנו החברתי, הקטינה את שעות הלימוד, ואת המפגש עם האהובים הפכה לבעייתי.
ועכשיו יום חדש עומד להגיע, יום שבו אוכל ללמוד בכיתה עם כל החברים והחברות. יום שבו המחנכת האהובה שלי תחזור ללמד את כולנו, ומותר לי היום לחלום שגם בלי מסיכות. יום שבו אוכל לחזור עם חבריי לטייל. לראות, לחוות, לאהוב במגע את ארץ ישראל. יום שבו נוכל לחלום על מסיבת סיום. יום שבו טקסים משותפים לא יהיו רק בזום.
יום שבו משחק, שיחה, הצגה - לא יהיו מחשבה מייאשת, יום שבו מותר לתכנן בת מצווה מרגשת. בקיצור, יום חדש שבו רואים שוב עתיד. יום שבו נראה כי האור בקצה המנהרה קרוב מתמיד. תודה לך בורא עולם על יום נפלא, תודה למדע שמעורר בי רצון ללמוד כדי להמציא אולי יום אחד את הנס הבא.
רותם דרור ישראלי, תלמידת כיתה ו'
הכותבת היא תלמידת בית חינוך ביל"ו, רעננה
הביא לדפוס: נועם (דבול) דביר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו