אחרי הסערה: להיות טובים יותר - ולהוביל שיח סובלני

בצל החודש למניעת אלימות במשפחה עומדת מערכת החינוך, אולי המערכת החבוטה ביותר, בעין הסערה של היחידה לתוכניות ושותפויות ועלייתה לכותרות.

אז קצת סדר לטובת כל אלה שמזמן איבדו דרכם בבניין העצום של משרד החינוך. מדובר ביחידה אחת מתוך כ-17 יחידות גדולות אף יותר בתוך המינהל הפדגוגי. תפקידה המקורי היה כשמה: לאגם תכניות ושותפויות שעלו מתוך השטח ביוזמות של מנהלים, רשויות וקרנות חיצוניות. לא מדובר במזכירות הפדגוגית החולשת על תכני הלימוד ומאגדת בתוכה את כלל המפמ"רים (מפקחים מרכזים של מקצועות) ובפועל מאשרת את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד.

דווקא לנו אנשי החינוך שצמחו וגדלו מהשטח זוהי הזדמנות להאיר מעט. המומחיות שלנו בחינוך נבנית עם השנים ברבדים השונים. החינוך, ובעיקר חינוך מצוין, מבוסס על אנשים אמיצים המכירים בערך עצמם יחד עם צניעות וענווה להקשיב לרחשי השטח ולהוביל בכל יום את הילדים להיות טובים יותר.

אחת מהצלחות החינוך היא היכולת של בוגרינו לבחור תוך חשיבה ביקורתית מבוססת נתונים. כמו בתחומי הבריאות, התחבורה והחינוך. היכולת לבחור טמונה בעיקר לצערנו בפריבילגיה שקיימת ברשויות חזקות היכולות להרשות לעצמן. כמו שתלמיד או תלמידה אינם בוחרים היכן הם נולדים, גם אם נתעלם מכך, תקרת הזכוכית עדיין קיימת עבור חלק מהתלמידים בחלק מהשכונות ויישובי הפריפריה.

להניח על השולחן

כשהייתי במשלחת "גשר עולמי" של מנהלי אגפי חינוך בקהילות היהודיות בארה"ב, ננזפנו בכאב גדול על ידי נציגת IAC (קהילת הישראלים-האמריקנים) על כך שמערכת החינוך הישראלית לא הכינה אותם לקשיי היום-יום כישראלי-יהודי בגולה. "בישראל", כך אמרה, ונדמה שציטטה את ד"ר רות קלדרון: "היהדות מדברת ברחובות – כולם יודעים מתי חנוכה, שבועות ושאר מועדים".

בחו"ל, אם בחרנו שילדינו יתחנכו בבתי"ס ציבוריים ולא יהודיים (שכן לא כולם יכולים לאפשר לעצמם) אין לנו את הידע והיכולת לפתוח ספר יהדות כלשהו ולהתמצא בו. אני פונה אליכם בבקשה לאפשר! להניח על השולחן! כדי שבעתיד תהיה לנו את האפשרות המושכלת לבחור ושלא נעמוד מול ילדינו חסרי אונים.

לימים כשפנו אליי חברי קיבוץ של השומר הצעיר לקיים מניין לתפילת יום הכיפורים במבנה ביה"ס בקיבוץ, ענה לי יו"ר הקיבוץ (דתל"ש) בשני עקרונות הזכורים לי עד היום: הראשון - כל המתפללים חייבים להיות משלנו, השני - יש למקם את התפילה רחוק מהמרחב הציבורי, כדי לא להביך את מי שבחר שלא להתפלל. שני העקרונות הללו מלווים אותי בהחלטות חינוכיות רבות. אני קוראת מכאן לכל מובילי דעת הקהל ונבחרי הציבור להסיט את עודפי התקציבים שעליהם הצהירו לטובת שיח סובלני ומכבד.

הכותבת היא ראש מנהל החינוך במועצה האזורית שפיר. צילום: מישה בוכמן