כדי למגר את טרור היחידים - חובה להרוס את בתי המחבלים

מחיר החקירה שפתחו במח"ש נגד לוחמי מג"ב על שחיסלו את המחבל - עלול לעלות בדמם של אזרחים ולוחמים. גם אם לא ייצא דבר מהחקירה, היא תגרום בפעם הבאה לשיהוי ולחשש בתגובות המיידיות הנחוצות בעת פיגוע. הניסיון מלמד שאי חיסול מיידי של המחבל בתוך אירוע מסכן את הלוחמים והאזרחים, בשל מטענים או סכינים מוסתרים כפי שהיה בעבר.

הייתי שם בסביבה, באותו בוקר שבו נזעק לוחם הימ"מ צ'רלי שלוש מבית הורי רעייתו בשכונת בקעה השלווה בירושלים, לאחר ששמע כמו עוד שכנים את צרחות אמה של החיילת איריס אזולאי ליד גופת בתה, שנשחטה בפתח ביתה על ידי הרוצח עאמר אבו סרחאן. משסיים המחבל את מלאכתו בנערה היפהפייה, חיפש עוד מטרה.

כ-400 מטר משם פגש את אלי אלטרץ, אמן וצייר מוכר, בדרכו אל המשתלה שאותה פתח בשכונה. לאלי, שהיה איש רודף שלום, לא היה סיכוי מול הדוקר המיומן. ואז הגיע המפגש השלישי של אבו סאחראן, הפעם עם צ'רלי שלוש, לוחם הימ"מ המיומן ובוגר סיירת. שלוש פעמים קרא צ'רלי לאבו סרחאן לעצור, ומשזה לא עצר לנוכח קריאותיו, לפי הספר - ירה בו באקדחו לעבר רגליו ופגע בו בברך - הכל לפי הפקודות של אז. אולם אבו סרחאן הרוצח התעשת לאחר הפציעה, שלף סכין מוסתרת בגבו ודקר למוות את הלוחם המיומן ואיש הסיירת בעברו.

על פועלו של שלוש הוא עוטר לאחר מותו בעיטור האומץ של משטרת ישראל, מה שלא עזר לאלמנה בהיריון ולמשפחתו הגרה במושב שבגבול הלבנוני. שלוש שילם בחייו על ההוראות המגבילות, אולם מי שלא שילם בחייו ואפילו לא במאסר ראוי, הוא הרוצח סרחאן שישב בכלא ושוחרר בעסקת שליט אחרי 11 שנים ומסתובב היום ברצועה. הכרתי את בני משפחותיהם, שחלקם הלכו לעולמם בצער השכול, ואת שתי האלמנות הגיבורות שגידלו את ילדיהם.

כשמח"ש בודקת את שני הלוחמים שירו אתמול למוות ברוצח הפוטנציאלי, זה שלא הצליח בזכותם לפגוע בעוד יהודים לאחר שפצע יהודי בדרכו, אני נזכר במקרה ההוא ובאנשי ביטחון שעוסקים או עסקו במאבק בטרור, שלעיתים שילמו בחייהם על כך ולעיתים שילמו כמוני בפציעות. לאחר מותו של שלוש התעורר דיון מתמשך בסוגיה של הוראות פתיחה באש. חשבנו שהוראות אלו השתנו, והפיגוע נלמד בצה"ל ובמשטרת ישראל - כך הבטיחו ללוחמים. אבל פה בארץ המשפטיזציה המתגברת והרצון לכפות את הדין המעוות גובר על ערך שמירת החיים.

המסקנה הראשונה והנדרשת, בשל האירוע בשער שכם, היא שאת החקירות, אם בכלל, צריך להכפיף למסגרות ביטחוניות ולהוציאם מידי מח"ש. מסיבות היסטוריות מג"ב כפוף למשטרה, שלא בנויה מלכתחילה לעסוק במאבק בטרור (אף שגם בכך כדאי לדון לאור לקחי אירועי שומר החומות).

המסקנה השנייה היא שלהבא אין לבצע חקירה - אלא תחקיר, שראוי תמיד לערוך - בעיקר לאחר קרב. כמו כן, האירוע צריך להיחקר בתוך מג"ב ולא במנגנון שהוקם כדי לטפל בשחיתויות של שוטרים. כי בכל הכבוד הראוי, למח"ש אין את הידע של שדה הקרב. בשל לקחים מהתנהלות לא ראויה בתוך המשטרה, נלקחו ממנה סמכויות החקירה הפנימיות בצדק מסוים והועברו לידי משרד המשפטים. כך התגלגלה חקירה של לוחמים בשדה הקרב (שער שכם הוא שדה קרב) עם השלכות ביטחוניות לידי משרד המשפטים ולידיה של ראשת מח"ש. זו יכלה לוותר על חקירה, אבל כצפוי הזדרזה אמש להודיע לתקשורת על פתיחת חקירה ועל כך שנשקם כבר נלקח מהם. מה לומדים הלוחם והלוחמת לפעם הבאה? להסס. לא חוקרי מח"ש ישלמו את המחיר, ולכן המסקנה השלישית היא ששר המשפטים גדעון סער והיועמ"ש, שאליהם חוקרי מח''ש כפופים, צריכים לעצור מיידית את מצעד האיוולת הזה.

המסקנה הרביעית היא שעל המפקדים לעודד את החיילים לחסל את המחבלים כשהם תוקפים. תקראו לכך לנטרל, אבל הפקודה צריכה להיות ברורה - כדור בראש או במסת גוף. בדיוק כפי שהיא קיימת לגבי מי שינסה לפגוע באישים מאובטחים, שאינם מיוחסים יותר מסתם אזרחים.

המסקנה האחרונה היא שחייבים לשדר נחישות מול המפגעים הבודדים. יש להרוס את בתיהם - גם אם לא הצליחו להרוג, דין מי שניסה להרוג כמי שהצליח. לא צריך לחכות לבא בתור שינסה להרוג, אלא להרתיע את המחבל העתידי. למי שלא שם לב, אנחנו מול גל טרור יחידים - הריסת בתים, על פי ניסיון העבר, מנעה מרבים להצטרף לשרשרת המזון של הטרור.

הכותב הוא סא"ל במילואים ויו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור"