צבא העם אינו צבא הפופוליזם

נוכח התהליכים בגינם מנגנון הקב"א (קבוצת האיכות) מתוקף בתקופה זו במערכות כוח האדם במטה הכללי של צה"ל, והמגמה לפתוח את היחידות ה"ממותגות" כגון יחידה 8200 ודומיה ליותר משרתים המגיעים מהפריפריה, חשוב לזכור ולהזכיר – תכליתו של הצבא לפני הכל הוא להגן על המדינה, ולשם כך חובת העל היא שיבוץ האנשים המתאימים למקומות הנכונים.

מודל צבא העם לפיו עיקר המשרתים בצבא מתגייסים על-פי חוק לשירות חובה, הפך לנדיר בעולם של היום – כל מדינות המערב עברו בעשורים האחרונים למודל של צבא מקצועי בו מי שמשרת עושה זאת מרצון, בשירות קבע ארוך, ועם משכורת בהתאם. צה"ל, בהקשר הזה, הפך להיות די ייחודי ורוב המשרתים בסדיר הם חיילי חובה המתגייסים מכורך חוק.

אך ככל שהזמן עובר, צה"ל מאותגר יותר ויותר כצבא העם – גודל הצבא הסדיר לא משתנה בהתאם לריבוי הטבעי של האוכלוסייה ובישראל המשמעות היא כי משנה לשנה אחוז המתגייסים מתוך האוכלוסייה הולך וקטן. לא סוד הוא שהמתגייסים כיום לצה"ל מהווים סביב ה-60% מהאוכלוסייה, ובקרב מסיימי שירות החובה יש כבר הטוענים כי המספר נושק ל-50%. הסיטואציה הזו שמה סימן שאלה על לגיטימיות שירות החובה במדינה ש-50% מאוכלוסייתה אינה משרתת בצבא.

אך זהו לא האתגר היחידי העומד לפתחו של צה"ל – לאחרונה מתוקף מנגנון הקב"א ובמטכ"ל מנסים לקרב יותר את אוכלוסיית הפריפריה ליחידות הממותגות על-מנת לייצר שוויון הזדמנויות. כאן בא לידי ביטוי התפקיד הנוסף שיועד לצה"ל עם הקמתו והוא להוות צבא הבונה את החברה. ככלל ראוי מאוד שצה"ל ייצר שוויון הזדמנויות ככל הניתן בכל היחידות- ללא הבדלים של דת, מוצא, עדה, וכיוצא באלה, אך חשוב לשים סייג אחד לתפיסה הזו – תפקידו המרכזי של צה"ל הוא הגנה על המדינה ולשם כך התפקיד המרכזי של אגף כוח האדם במטה הכללי הוא לבצע התאמה בין כשירות ויכולת, ובין הדרישה המבצעית.

מדובר ב"סודוקו" לא פשוט כלל, אך הקריטריון המוביל חייב להיות הכשירות המבצעית של המערכים בצבא. אם מישהו חושב לרגע שנכון להוריד את סטנדרט הפעולה כדי לרצות מגמות פופוליסטיות, הרי שהוא בפועל מסכן את בטחון המדינה, לא פחות ולא יותר.

מכאן, שכל שיבוץ ליחידה זו או אחרת בצה"ל חייב להיות תחת קריטריון של כשירות. לרוב הצבא עושה זאת במקצועיות רבה. קחו כדוגמה את יום המא"ה בו ממויינים מלש"בים לפי יתרונות יחסיים בתחומים שונים, ומי שמקבל ציון 3 מתוך 5 ביכולת הדרכתית לא יהיה מדריך. באותו סגנון יש להגדיר סף קבלה לכל סוג של שירות ולכל יחידה. הסף הזה לא נועד לאפשר "אבחנה מתקנת" או כפי שמכנים זאת בטעות "אפליה מתקנת", אלא כדי למנוע כניסה ממי שאינו מתאים ליחידה שבה נדרשות אותן כשירויות.

החוסן של החברה הישראלית לא נובע מצבע עורו או מוצאו של מי שמשרת ביחידה 8200, אלא מכך שככל שיותר אוכלוסיות שותפות כקולקטיב לשירות הביטחון, וכאן חייב להיות המאמץ המרכזי של שילוב עוד ועוד אוכלוסיות לשירות צבאי באופן כללי, הזכוכית המגדלת תחת היחידות ה"ממותגות" בהקשר הזה היא שולית והעיסוק בה בעייני הוא פופוליסטי לחלוטין.

אך לעיתים גם הממונים טועים בהגדרת הקריטריון, ובאופן זה מפספסים את פוטנציאל השירות כמנגנון לשילוב חברתי וסולידריות. בהיותי מפקד גדוד ניסיתי לשבץ סגן מפקד פלוגה עולה מחבר העמים במכללה לפיקוד טקטי, שהיא הכשרת הקצונה הקרבית הזוטרה, לתפקיד מפקדי הפלוגות. ראיתי בקצין כישורי מנהיגות ומקצועיות הנדרשים מלוחם שדה בחוד. אולם המערכת לא אישרה את שיבוץ הקצין בשל "היעדר כישורי שפה". איני כופר בכישורים אלו, אך בעייני דווקא כישורי המנהיגות של אותו קצין היו מהותיים יותר. המערכת במקרים האלה יכולה להעמיד קריטריון שמפספס את הפואנטה.

בסופו של יום צה"ל כצבא העם לא יכול ואסור שיהיה תבנית של פופוליזם זול, שנועד לרצות גורמי כוח כאלה ואחרים בחברה. צה"ל צריך להיות הפסיפס הישראלי האנושי האופטימלי שמביא לידי ביטוי את מיטב יכולותיו המבצעיות. בהקשר הזה ראוי שהאנרגיות של מערכות כוח האדם יופנו יותר להעלאת אחוזי הגיוס ופחות לתמהיל המשרתים בתוך היחידות פנימה – לגיטימיות צבא העם אינה נובעת ממוצא המשרתים ביחידה 8200, אלא מכך שרוב האוכלוסייה שותפה לשירות כערך, בכלל מערכי הצבא, ולא רק ביחידות יוקרה כאלו ואחרות.