האופציה ירדה מהפרק: הדיבורים על תקיפה באיראן הם בלוף

מדינת ישראל והזירה הבינלאומית נכנסים לעשור השלישי של שיח ועיסוק בסוגיית הגרעין האיראנית – בין משא ומתן דיפלומטי, איום צבאי אמין כזה או אחר, ולחימה חשאית בתשתיות הגרעין. מתחייבת השאלה – הכיצד זה כבר שלושה עשורים שמדברים, ותשתיות הגרעין האיראני עומדות על תילן?

המאמר הנוכחי יציע תיאוריה – של המחבר בלבד – שכנראה שלא נראה מטס של חיל-האוויר הישראלי או של קואליציית מדינות כלשהי, שיופיע לילה אחד בשמי איראן, ולאחריו כל תשתיות הגרעין האיראני יינזקו לשנים קדימה. התאוריה שלי, והיא מבוססת על מה שראינו עד כה בכלל המישורים, היא שתקיפת מתקני הגרעין האיראני ירדה מהפרק. לא זו המטרה, ואין סיכוי ממשי להשיגה.

ראשית, מתחייבת ההבנה שמתקני הגרעין האיראני פעילים בתפוקה כזו או אחרת – זה כבר לא סוד שבידי האיראנים אורניום מועשר, וכי הם פעילים לחלוטין – תקיפה של תשתיות העוסקות בהפקת החומר הזה משמעותה הרס סביבתי עצום, בעל השלכות רבות על כל מי ומה שבסביבה – הכורים האלה אינם בבנייה, לא מדובר בתשתית עתידית – אלו מתקנים מאוישים ופעילים.

שנית, וגם זה כבר מזמן לא סוד, המתקנים האלו ידועים, מוכרים, ומוגנים היטב – הן בתשתית והן בכוחות צבא. האיראנים הם לא אויב שנכון לזלזל בו, המתקנים האלו מהווים שטחי מפתח משמעותיים עבורם, ומכאן שההגנה עליהם היא מאסיבית ביותר. כיוון שהשיח אודות "תקיפה" כבר מתגלגל שנים, סביר מאוד להניח שרמת ההגנה עליהם היא מהגבוהות אם לא הגבוהה שיש. זאת בניגוד למשל לכור הסורי שכדי לא תמשוך תשומת לב, אסד לא הגן עליו כלל. התקיפה בסוריה עובר חיל-האוויר הייתה פשוטה יחסית וללא התנגדות משמעותית. באיראן הסרט הוא אחר לחלוטין. מחירה של תקיפה יהיה כבד, הן כלפי הכוחות שיתקפו, והן בתגובה מלחמתית שתבוא לאחר מכן.

שלישית, הוא האינטרסים הגאו-אסטרטגיים. האם מישהו חושב שפוטין יהיה מוכן לדרדור היציבות האזורית באופן הזה? יוותר על האינטרסים שלו במדינת החסות סוריה שיציבותה תלויה באיראנים? האם אחרי טראמפ, שלא רק שלא פסל את ערוץ המשא ומתן, לא תקף בקדנציה שלו את האיראנים, האם ניתן לזהות מנהיג שייתן יד לתקיפה כזו? האם יכול להיות שמישהו יתקוף בשנים הקרובות מרחבים כה מוגנים ועתירי סיכון, אחרי שנמנעו מכך כבר יותר משני עשורים? כשהתשתית עוד הייתה בבנייה ואל פעילה?

הצטברות הדברים וההתרחשויות עד כה, כאמור, לאורך מספר עשורים מצביעות על אי נכונות אמיתית לתקוף את תשתיות הגרעין באופן מאסיבי עד כדי השמדה, ומכאן שבגדול, אנו נמשיך לראות את מה שראינו עד כה – פעולות בעוצמה כזו או אחרת, בחשאיות, לצמצום, שיבוש, והאטת התהליכים. בכלל זאת, פגיעה במומחים ומדענים, ובמקביל ערוץ דיפלומטי שלעיתים יהיה מוביל ולעיטים יוקפא. כל הרעיון הוא למנוע את הגעתה של איראן להשגת נשק גרעיני.

המציאות הזו די משרתת את כולם – האיראנים מאיימים ומקבלים תשומת לב, כנראה גם לא מעט כסף, התעשיות הביטחוניות עובדות שעות נוספות בייצור ופיתוח, משאבי עתק מוקצים ועסקאות הנשק פורחות – הן בהקשר ההגנתי, למשל טילי 300-S הרוסיים מחד, ומטוסי החמקן האמריקנים מנגד. כל המערכת מדברת עצמה לדעת, אך ניכר ואף יותר מכך שאף אחד לא באמת רוצה לשנות את המצב מיסודו. אף אחד לא רוצה להידרדר למלחמה אזורית, ואף אחד לא מעוניין ליטול את הסיכונים הנדרשים.

ואם יש דבר שמפללים אליו בכל בירות המערב, הוא שמשטר האייתוללות יתרסק, שהמהפכה האסלאמית תעבור מן העולם, לו רק ניתן. מול הכמיהה הזו, ניתן להניח, שאם איראן תגזים, אם איומיה ועיסוקיה יחצו קווים אדומים שיתריסו את הקהילה הבין לאומית, או אפילו את ישראל לכדי מצב בלתי נסבל – הרי מה שיותקף, אם וכאשר הם לא מתקני הגרעין – אלא ההנהגה האיראנית בכללותה.

האיראנים, בהיותם רציונאליים מבינים זאת היטב, ולכן הם ממשיכים לשחק את אותו משחק, שמצד אחד לא משבש את תכניות ההגמוניה המזרח-תיכונית שלהם יותר מידי, ומצד שני לא מוביל לרצון עז שייצור מסה קריטית של תיעוב כלפיהם.

כולם כנראה למדו את הלקח מהמלחמה האחרונה בעיראק – תהא ההנהגה אשר תהא, עריפתה לא בהכרח משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח. מכאן, שבעתיד הנראה לעין לא נראה שום שינוי מהותי.