פחד ותיעוב: כשהשלום בדרום קר, החזית עלולה להתחמם

בעוד חודשים אחדים תציין מצרים 40 שנה להחזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית, מתוקף הסכם השלום שחתמה עם ישראל. כבר אז, כמו גם היום, נשמעו אצלנו מדי פעם קולות הטוענים שהמדובר בהחלטה שגויה ומסוכנת, שעוד תעלה לנו ביוקר כשדיביזיות הצבא המצרי יחצו יום אחד את התעלה, יחזרו לסיני וייערכו למתקפה על ישראל לאורך הקו הבינלאומי.

מלחמת יום הכיפורים לימדה שאסור לזלזל במתריעים בשער, אבל הניסיון המצטבר של 40 השנים האחרונות לא מחזק את החשש הזה: הגבול עם מצרים הפך, כמו הגבול עם ירדן, לשקט ורגוע מבחינה ביטחונית, מה שמאפשר לצה"ל להקצות כוח דליל מאוד לתחזוקת הקו.

לפני 40 שנה אמר לי מובארק, שהלך לעולמו בשנה שעברה, שכאיש צבא בכיר, וכמי שפיקד על חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, הוא יודע טוב יותר מאחרים את המחיר הכבד של המלחמה, ועל כן, כך נשבע, "לעולם לא תהיה עוד מלחמה בינינו". הוא חזר באוזניי על השבועה הזו כמה וכמה פעמים.

וגם עמד בדיבורו. השלום הקר בינינו לבין המצרים ב־30 שנות כהונתו החזיק מעמד גם במהלך משברים ועימותים קשים בין ישראל לבין דורשי רעתה בעולם הערבי. צבא מצרים לא נכנס לסיני והסכם הפירוז נשמר בקפדנות.

שורה של איומים

ודווקא בשלהי תקופתו של מובארק, וביתר שאת אחרי הדחתו לפני עשר שנים, נולדו לראשונה שני איומים חדשים על ישראל מכיוון דרום. האחד קשור בצמיחה ובהתבססות של תאי טרור בצפון סיני. המדובר בחיבור קטלני בין ארגונים כמו אל־קאעידה והמדינה האסלאמית, לבין צעירים בדואים מתוסכלים מעשרות שנות הזנחה מצד הממשל המרכזי בקהיר.

מרבית הפיגועים נעשו אמנם נגד הצבא המצרי בסיני וגם בתוך מצרים, אבל גם ישראל חוותה תקריות בגבול וירי טילים על אילת בצד פיצוצים תדירים בצינור הגז. במנהרות שבין עזה לסיני זרמו באין מפריע חומרי לחימה, נשק, מטעני נפץ וידע צבאי בשני הכיוונים.

האיום האחר, שנפתח על ישראל מדרום אחרי הדחת מובארק, הגיע עם עליית "האחים המוסלמים" לשלטון, ובחירתו של מוחמד מורסי לנשיא. קשרי הידידות והאידיאולוגיה בין מורסי ואנשיו לבין צמרת חמאס בעזה והביקורים ההדדיים עוררו דאגה רבה בישראל. זו התגברה עוד יותר כאשר מורסי רמז על כוונתו "לבחון מחדש" את הנספח הצבאי להסכם השלום ולהכניס את הצבא המצרי לסיני.

שני האיומים הללו על ישראל הוסרו בידי גנרל עבד אל־פתאח א־סיסי, הצעיר שבין חברי המועצה הצבאית העליונה שניהלה את מצרים אחרי מובארק. בקיץ 2013 הדיח את מורסי מארמון הנשיאות והרחיק את האחים המוסלמים מן השלטון. את אנחת הרווחה שנשמעה בירושלים אפשר היה לשמוע למרחקים.

במקביל הוא פתח במערכה, שנמשכה שנים אחדות, לחיסול פעילי הג'יהאד בצפון סיני שאחראים למותם של מאות חיילים מצרים ולפציעתם של אלפים. לפי הדיווחים, ישראל לא רק סייעה למערכה הזו במודיעין ובדרכים אחרות, אלא אף התירה למצרים להכניס לסיני עשרות גדודי צבא כדי להילחם בטרור.

כחלק משיתוף הפעולה בין שני הצבאות הטיל נשיא מצרים על שני גדודים, עוד בשלבים המוקדמים של המערכה, לסכל ירי של טילים ורקטות לעבר אילת. במקביל פעל לחסימת מרבית המנהרות שחיברו בין עזה לסיני. התוצאה: הטרור הודבר, גם אם טרם חוסל כליל. התיאום הביטחוני בין ישראל ומצרים העמיק.

מצפון תיפתח הרעה

הספקנים יאמרו כי המדובר בסך הכל בשיתוף פעולה אינטרסנטי וזמני, שיכול להיפסק בהחלטה מגבוה. הם גם יטענו, ובצדק, כי אסור להתעלם מקצב ההתחמשות המטורף של צבא מצרים, שרוכש בשנים האחרונות את מיטב הנשק המערבי ההתקפי. צוללות, מטוסי קרב ומה לא, ובמקביל - בונה בסיסים חדשים ומעמיק את התשתית הצבאית. "כל זה יופנה יום אחד נגדנו".

הוסף על כך שאין ממש הסבר מניח את הדעת להצטיידות הזו זולת, אולי, הרצון של מצרים לשמר את מעמדה כגורם החזק והמשמעותי בזירת המזרח התיכון, ולהיערך מול איומים עתידיים בים התיכון מצד מעצמות כטורקיה שינסו לנכס לעצמן את מאגרי הגז שטרם נקדחו.

אבל בניתוח של איום צבאי לא מספיק להצביע על היכולת, אלא צריך להצביע גם על הכוונות. ונשיא מצרים לא רק שמחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אלא גם, אולי בהשפעת הסכמי השלום עם המפרציות, עשה לאחרונה גם כמה צעדים זהירים בתחום הנורמליזציה האזרחית: פגישה פומבית עם בנט בקהיר, נחיתת איג'יפט אייר בישראל, וקריאתו הפומבית למדינות ערב, שלא השמיע כמוה בעבר, ללכת בעקבות יוזמת השלום של אנואר סאדאת.

נכון שבכל עימות עתידי עם מצרים, אם יפרוץ כזה, יצטרך צה"ל להתמודד עם צבא ענק המצויד בנשק חדיש ומודרני, אבל בעת הזו הסכנות הברורות והמיידיות לישראל נשקפות דווקא מצפון.