בימים אלו בהם מתקיימות אזכרות, עצרות, וטקסים יחידתיים לזכר נופלי מלחמת יום-הכיפורים, אותה טראומה לאומית שרחוקה מלהשחק, ראוי לתת מבט עומק על מוכנותו של צה"ל למלחמה, כל שכן הפתעה אסטרטגית שעשויה לתפוס את החברה הישראלית בנקודת קיצור, דומה אך שונה.
רבים טוענים כיום שישראל לא מצויה תחת איום קיומי, ומצבנו לאין ערוך טוב יותר מאשר אז, באוקטובר 1973. אך יש גם זווית מבט שונה. ניתוח מהיר של יכולות הטילים והרקטות שעשויים לתפוס אותנו ביום שגרתי אחד, עשוי להניב הבנה מאוד מטרידה – ישראל עשויה למצוא עצמה תחת מטח אש כבד ביותר, שהחברה הישראלית לא מדמיינת את עוצמתו. נסו לדמיין שבעודכם קוראים מאמר זה, 4,000 טילים עפים לעבר מרכזי אוכלוסין ונקודות מפתח אסטרטגיות – כיצד זה יראה? מה תהיינה ההשפעות? ואיך החיים ימשיכו?
ניתן לומר לכל הפחות ש"מכת הפתיחה" תהיה קשה, ותלווה במאות נפגעים כולל נזק עצום לרכוש. אפשר לדבר על מודיעין, מכה מקדימה ועוד, אך הלקח ממלחמת יום הכיפורים הוא לעולם לא להגיד לעולם. האיום עשוי להתממש באחת – היכולת בצד השני קיימת ומוכחת. השאלה היא לא האם זה יקרה, אלא מתי, ויותר חשוב מזה, כמה זמן ייקח להסיר את האיום המורכב הזה.
צה"ל בנה ב-30 השנים האחרונות את זרוע ההגנה האווירית הנותנת מענה חלקי, את המענה ההתקפי המבוסס על עוצמה אווירית משמעותית, ויכולת תמרון קרקעי. לא אדון כאן על מצבו של חיל האוויר, הזרוע המובילה של צה"ל, שרמת כשירותו והאמצעים שברשותו הם מהחזקים בעולם. לעומת זאת, על התמרון הקרקעי ראוי לדבר תחת ההקשר של מוכנותו והקטלניות שלו. בתוך כך, חשוב לדון במסה הקריטית שלו - מערך המילואים.
כשירות המילואים מתוארת כלוקה מאוד ומוביל הדעה בנושא הוא האלוף במילואים יצחק בריק, שחווה כמה צריבות קשות במיוחד במלחמת יום הכיפורים כקצין בסיני. בריק מדבר מדם ליבו כבר שנים. אך אם נמקד את השיח בלוחמי המילואים, הרי שמדינת ישראל בנתה לעצמה חרב פיפיות לתפארת.
לאחר מלחמת לבנון השנייה בוצעו פעולות דרמטיות להעלאת כשירות כוחות המילואים. יחד עם זאת, רבים מהאימונים שבוצעו בשנים 2008-2006 נבעו מההבנה שצה"ל יתקוף את הכור הסורי ויש להתכונן לתגובה, שהייתה עשויה להידרדר במהירות למלחמה. בשל כך, בניין הכוח ביבשה תפס תאוצה אדירה והושקעו מיליארדים בשיפור תשתיות, רכישת ציוד, שיכלול אמצעים ואימונים רבים ואינטנסיביים.
אולם מאז אותן שנים חלה שחיקה נוספת – חלק מהעוצבות פורקו, אינטנסיביות האימונים צומצמה, וגיוס אנשי המילואים הפך לנטל כלכלי רב נוכח התגמולים הכרוכים. בצה"ל החליטו לחסוך, ובשל כך כמעט ולא מגייסים מילואים למשימות ביטחון שוטף. במסגרת מחקר אותו אני מקיים בשבע השנים האחרונות, מצאתי ששירות המילואים הפך למאוד נוח – המשרתים במילואים טוענים לירידה בעומס, לכך שהנטל הוא נסבל לחלוטין, והקשיים מול מקום העבודה, האוניברסיטה והמשפחה אמנם קיימים, אך הם מצויים די בשוליים. רבים מאותם לוחמים שהשתתפו במחקר, בראיונות ובמענה לשאלונים, ציינו כי לדעתם הם מתייצבים מעט מידי נוכח האיום כפי שהם מבינים אותו.
כדי להבין – לוחם מילואים מקיים לא יותר מעשרה ימי שירות בשנה בממוצע (לעיתים אף פחות). אין ספק שבהשוואה ל-50 ימי מילואים בשנה שהיו נחלת שנות ה-80, מדובר בשינוי דרמטי. אין ספק שזה יותר נוח, אך השאלה אם זה נכון.
איך נראית יחידת מילואים שבעשור האחרון חייליה נפגשו בתדירות כה מועטה? מהי רמת ההיכרות שלהם זה עם זה? מה רמת הלכידות שלהם? כמה הם באמת מוכנים לקרב? כל זאת על רקע אי קיום פעילות מבצעית לאורך שנים, הפעילות היחידה שבה מפקד גדוד ומפקד פלוגה רואים את לוחמיהם יום-יום, נדרשים לתהליכים יומיים של הערכת מצב ובניית תכנית פעולה. מה רמת הכשירות של כוחות מילואים אלו? האם שוב אנו תולים את תקוותנו ביכולות האוויר?
ניתן לומר שנוכח חוק המילואים משנת 2008, הקלו בצה"ל מאוד על אנשי המילואים. בפועל, זה הוביל לכך שנכון לעכשיו מדובר במערך "פריך", שכמעט ואינו מתכנס לאתגר משמעותי בתדירות הנדרשת. עכשיו בואו נחזור לאותם 4,000 טילים והתמרון היבשתי הנדרש מולם – האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו צבא מילואים "פריך"?
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק", ו-"כיוון ברור".
