פרשת ארד מוכיחה: לפעמים גם לעשות הכל זה לא מספיק

ספק אם המשפט "מדינת ישראל תעשה הכל" היה אי פעם נכון יותר מאשר במקרה של רון ארד. מאז נעלמו עקבותיו, באמצע 1988, הפכה ישראל כל אבן בניסיון לפתור את התעלומה - לשווא.

ארד יכול (וצריך) היה לחזור הביתה זמן קצר לאחר שנשבה בידי ארגון אמל. המחיר שהוצב על ראשו היה סביר, אבל קברניטי המדינה - ובעיקר שר הביטחון דאז, יצחק רבין - היו צרובים מעסקת ג'יבריל ומחיריה, שהובילו בין היתר לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונרתעו מעסקת שבויים נוספת ומהביקורת שבצידה.

ארד שילם את המחיר. המכתבים שכתב אז (וחלקם הגיע רק שנים רבות אחר כך) היו קורעי לב, נוטפי דמעות וגעגוע. לרעייתו תמי, לבתו יובל, לאמו בתיה ולמדינת ישראל, ששלחה אותו לאותה גיחה ב־16 באוקטובר 1986 ולא דאגה להשיבו ממנה לארץ. משפחתו הקשיבה אז לעצות שניתנו לה שלא להרעיש עולמות כדי שלא להגדיל את המחיר שיתבקש תמורת שחרורו, וכאשר הבינה כי ראשי המדינה פועלים בנושאים כאלה רק תחת לחץ - זה כבר היה מאוחר מדי. הלקח הזה הופנם היטב על ידי משפחות גולדווסר ורגב, ובהמשך משפחת שליט, שהלחץ שהפעילו הוביל במישרין לעסקאות שהשיבו את בניהן הביתה, חיים או מתים.

הפעם האחרונה שבה ארד נראה בחיים היתה ב־4 במאי 1988, בכפר השיעי נבי שית. מאז היו הרבה שמועות על מה שקרה לו: טענו שהוא הועבר לאיראן ונכלא שם (אסירים שונים אף סיפרו כי שמעו ישראלי בכלא האיראני), ועוד שלל סיפורים שלאף אחד מהם לא נמצא כיסוי. האמת שמקובלת בשנים האחרונות על כלל גורמי המודיעין בישראל היא שארד מצא את מותו באותו הלילה. צה"ל ערך אז פשיטה נרחבת של חטיבת הצנחנים בכפר הסמוך מיידון, והרג לא מעט מחבלים. סברה אחת היא ששומריו של ארד נזעקו לקרבות והוא ניסה להימלט וחוסל, סברה אחרת היא שאחד משוביו שב מהקרב והרג אותו כנקמה.

כך או אחרת, לישראל ברור שפתרון התעלומה נמצא באדמת נבי שית. בעשורים האחרונים נעשו אינסוף פעולות של המוסד, השב"כ וצה"ל, במאמץ לגלות מה עלה בגורלו של ארד. הביטוי הזה - "עלה בגורלו" - הוא לא מקרי. בתיה ארד, לפני מותה, ביקשה רק לדעת מה קרה לבנה. אם הוא מת, אמרה, אל תשחררו עבורו שום אסיר - רק תנו לי לדעת.

הצוואה הזאת מהדהדת עד היום ועומדת גם בבסיס הסבב הנוכחי של החיפושים. כמו בעבר, מדינת ישראל באמת עושה כל שביכולתה: מפעילה סוכנים ומסכנת לוחמים, משלמת כספים וחוקרת אנשים - עד כה ללא תוצאות. מסתבר שלעיתים גם "הכל" לא מספיק, בעיקר כשהוא נעשה באיחור ניכר. וזה גם הלקח מהפרשה הזאת לעתיד: עסקאות שבויים צריך לעשות כשאפשר. הצד השני לעולם יהיה אכזר יותר, הומני פחות, חמדן יותר. זה מקומם, אבל זאת המציאות. ועדיין, עדיף להיות בצד ההומני, שדואג לאנשיו, ולא בצד השני.

ועוד מילה על ראש הממשלה בנט. דבריו על המבצע של המוסד הצליחו להשתיק אתמול את הכנסת ולהשתלט על הכותרות, אבל ספק אם בכך הוא יהפוך את עצמו מפוליטיקאי למדינאי. מבצעים לפתרון תעלומת ארד נעשו בכמויות ב־30 השנים האחרונות, חלקם מסמרי שיער, שהפרטים לגביהם לא ייוודעו לעולם.

מראשי ממשלה מצופה לנצור את הלשון ולא לחשוף מידע מבצעי או מודיעיני, אלא אם כן הוא מוביל לשורה תחתונה ברורה, מה שלא קרה גם בניסיון הנוכחי. משפחת ארד ידעה די אכזבות בפרשה הזאת, ושום כותרת לרגע לא מצדיקה את הטלטלה שהיא נדרשת לעבור בכל פעם מחדש.