מחדל בריחת המחבלים: השינוי המשמעותי נוצר ממשבר קולוסאלי

בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע מעלה שוב שתי שאלות: האחת, מהו טווח האחריות הנדרשת ממפקדים בכשל ארגוני? והשנייה, האם העובדה שרפורמות מתבצעות בארגונים רק אחרי משבר קולוסאלי היא גזרת גורל?

שאלת האחריות המתבקשת ממפקדים בארגונים היררכיים היא אינהרנטית במכלול המחויבויות והדרישות ממי שממלאים תפקידים בכירים. אולם היא מעלה גם את השאלות היכן מתחילה ומסתיימת האחריות בארגון, ומה בין אחריות מקצועית לאחריות פיקודית ובין האחריות האישית לאחריות הכוללת ה"מיניסטריאלית".

צריך להבחין בין המושגים של לקיחת אחריות לבין הטלת אחריות. לקיחת אחריות היא מושג סוציולוגי שנובע מכמה גורמים: אישיותו של מי שאמור לקחת אותה, מנהיגותו, ערכי הארגון, ובהם דוגמה אישית, התרבות הארגונית והחברתית בסביבה שבה הוא פועל, שהיא שונה מחברה לחברה וממדינה למדינה, ובסוף נתונה להחלטתו האישית של כל בעל תפקיד.

הטלת אחריות היא מושג משפטי שמחייב קשר לוגי בין הכשל הנבדק לבין בעלי תפקידים בשרשרת הפיקוד בגוף היררכי, מקטן ועד גדול, ובין חלוקת האחריות בין גורמי פיקוד לגורמי מטה מקצועיים. מה חלקו של כל אחד מאלה להתרחשותו של הכישלון ומה חלקו באי־מניעתו מתוקף אחריותו?

הנטייה לבקש מייד את ראשו של העומד בראש הארגון, תוך איבוד השליטה על כפתור הווליום בוויכוח הציבורי המתנהל בכיכר העיר, היא אולי טבעית אך לא נכונה, ובדרך כלל לא תשיג את התוצאה המתבקשת. שינוי ותיקון אמיתי יתבצעו ככל שיהיה צורך גם על ידי הטלת אחריות והסקת מסקנות אישיות כלפי בכירים, אבל רק לאחר בירור הטעון בירור ובדיקת עומק של התשתית העובדתית. לכן, נכונה ההחלטה על הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית, שרק היא תיתן המלצותיה על מי ועד היכן יש להטיל אחריות בשרשרת הפיקוד.

במהלך חיי המקצועיים, הגעתי למסקנה עצובה שכדי שארגון יעבור שינוי משמעותי בישראל הוא זקוק למשבר קולוסאלי. ההיסטוריה מלמדת כי רק משבר שכזה מביא את מעצבי המדיניות הביטחונית, התקציבית והפוליטית להבחין מה ההבדל בין תקלה למשבר, ובין הצורך להדביק סתימה לבין החובה לבצע טיפול שורש.

שינויים ורפורמות בגופים ביטחוניים התקיימו, לצערי, רק במשברים אסטרטגיים. הם התקיימו בצה"ל אחרי מלחמת יום כיפור ואחרי מלחמת לבנון השנייה, בשב"כ אחרי פרשת קו 300 ואחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, במוסד לאחר הכישלון בלילהאמר ופרשת חאלד משעל בירדן. כיבוי אש היה הארגון האחרון ש"זכה" לתשומת לב לאומית, וגם זה רק לאסון הכרמל שבו נספו 44 לוחמי אש אנשי שב"ס ואזרחים.

יוצא אפוא שנותרו במערכת הארגונית־ביטחונית שני ארגונים שטרם עברו משבר קולסאלי בדרך ליכולת לקבל את ההכרה הלאומית בחשיבותן - משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר. אין ספק כי האירוע שהתרחש השבוע בכלא גלבוע הוא זה שיביא - בעקבות ממצאי ועדת החקירה, אם תבצע חריש עמוק - לשינוי המתבקש ולהכרה בחלקה של המשטרה בחוסן הלאומי. בעקבות הבנה זו, יתבצעו בו גם השינויים המתחייבים מבחינה ארגונית ותקציבית.

השאלה המתבקשת מתיאור העובדות: מדוע לא ניתן לבצע רפורמות בארגונים לפני התרחשותו של משבר אלא רק לאחריו, והאם ארגון זקוק למשבר כדי לקבל את השינוי הנדרש?

הכותב הוא רב־ניצב בדימוס ומפכ"ל המשטרה לשעבר.