אלה שרצו לקנות שקט – שילמו את המחיר

במשך 36 שנות אנו, בארגון נפגעי הטרור 'אלמגור', הזהרנו את השב"ס ואת מערכת המשפט מפני האוטונומיה הפנימית שניתנה למחבלים, כולל אזהרה מפורשת מפני בריחה.

היחס שבו מאפשרים לאסירים הביטחוניים לבשל לעצמם, לקבל שרותי קנטינה ולהתנהל כאילו מדובר בשבויים של צבא סדיר ולא פושעי מלחמה וטרוריסטים, הכאיב למשפחות נפגעי הטרור. כך גם הראיונות שלהם בתקשורת והחגיגות בכלא. אבל לא הייתה זו רק פגיעה ברגשותינו, אלא גם נזק ביטחוני. הפריבילגיות מונעות פיקוח הדוק עליהם בתאים. השדר אליהם מטעם מפקדי בתי הסוהר, שירד גם לסוהרים, הוא שכל עוד לא תעשו שביתות, נאפשר לכם לנהל את חייכם. וכך הפכנו, באלמגור, לכותל התלונות של סוהרים ומפקדים בעלי מצפון, שחששו מפני הבאות.

בעבר אפילו הצבענו על כלא שאטה וכלא נוסף כמועדים לפורענות. נאמר לנו, בתגובה לביקורת שמתחנו, שהמדיניות נועדה למנוע תסיסה, שביתות, מרידות ולחץ של הצלב האדום וגופים בין לאומיים.

עם המידע שבידינו פנינו לשר לביטחון פנים באותם ימים, גלעד ארדן. השר הקים ועדה ומסקנותיה היו שיש להפסיק את "החגיגות בבתי הכלא", כלשונו של ארדן. ואכן, נעשו מספר תיקונים ושיפורים, כולל הפסקה חלקית של אחזקת טלפונים סלולריים, אבל ראשי ארגוני טרור ממשיכים להתנהל בבתי הכלא כאילו הם עדיין מפקדים.  בכל אגף מתמנים דוברים ומפקדים מטעמם. חלקם זוכים להיפגש עם דורשי טובתם, מעורכי דין ועד ח"כים. במקביל, בתי המשפט החליטו שהם יכולים להורות למנהל בתי הסוהר מה הם גבולות הגזרה להגבלות בתאים. אחת מההוראות שהתא הוא גם ביתו של המחבל והוא רשאי להחזיק ציוד פרטי רב ללא קשר לגודל התא. מחבלים ניצלו זאת על מנת להקשות על הסוהרים לבצע חיפושים יסודיים.

אלה שרצו לקנות שקט בבתי הכלא קיבלו ערב ראש השנה את תג המחיר.

אחרי מה שקרה, ובתקווה שהרוצחים יתפסו, יש לפעול בשיטה המקובלת בעולם; לכלוא את האסירים בתאים מבודדים, כפי שנהגנו כלפי רוצח רבין. בלי אספות עם "ועדי האסירים", בסגנון של ועדי עובדים ובלי אפשרות לייצר קשרים ביניהם, שמאפשרים לתכנן בריחות, שביתות ואף חיסולים פנימיים.

מבחינה מוסרית, ראוי היה שאותם אסירים ימותו, כמו קורבנותיהם. ראוי היה להטיל על חלקם גזר דין מוות, כפי שאנו דורשים שנים, וכפי שהבטיח ליברמן שאף עשה על כך קמפיין בחירות. זהו המינימום המתבקש כלפי אלה שגרמו לקורבנותיהם להיפרד לעולמים מבני משפחותיהם.