ראיון מיוחד: ״עידן עמדי היה שרוע על הגוף שלי, שנינו היינו מפויחים ומלאי דם״

"'הותקלנו', צעק גיא ויצא החוצה. בחוץ הכל היה אפור. ענן של הרס ומוות כיסה הכל ולא היה ניתן לראות מה מתרחש. מכתש גדול נפער בקרקע. שגיא (עידן עמדי) היה שרוע על הגוף שלי. שנינו לא זזנו. היינו מפויחים ומלאי דם", כך מתאר בספרו החדש סרן (מיל') שחר תורג'מן, מפקדו של עמדי, את מה שהתרחש באחת התקריות הזכורות ביותר של המלחמה. "גיא וזיני רצו אלינו. זיני הפך את שגיא והשכיב אותו לצדי, נתן לי סטירה ונשם לרווחה כשהתחלתי לנשום. הוא צעק שיביאו ח"ע (חוסם עורקים)".

במשך שבועות של שיקום כתב שחר בלי הפסקה. "אחרי שנפצעתי היו המון מבקרים בבית החולים, אבל בשלב מסוים ההמולה החלה להירגע. התחלתי לדבר עם אשתי, הסברתי לה מה עשינו, והיא אמרה לי 'אתה חייב לרשום את זה, כי אחרת תשכח, ועוד עשרים שנה מה תספר לילדים שלך'? אמרתי וואלה, רעיון טוב, והתחלתי לרשום. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אבל הכרחתי את עצמי. בשלב מסוים, במחלקת השיקום בבית החולים בני ציון, היה לי את הרוגע לכך והתמכרתי לכתיבה. הייתי יושב כל יום שבע או שמונה שעות וחופר את עצמי לדעת".

כמו בפאודה

התוצאה היא הספר "עכשיו תורנו" (הוצאת "עם עובד") שנכתב בשיקום, ועבר עריכה תוך כדי לחימה בלבנון, כשהוא כותב הערות בכתב יד ומעביר בהפוגות לעורכת. למרות שהפציעה שלו, יחד עם עידן עמדי, היא רגע השיא של מה שחווה בעזה, ואין ספק שהמסמך, שמפרט לראשונה את הנסיבות של אחד האירועים המשמעותיים והמוכרים ביותר, מרתק, זהו לא העיקר בהכרח מבחינתו. אולי זו הסיבה שעמדי כלל לא מוזכר בשמו האמיתי, אלא בשם הבמה שלו מהסדרה פאודה, זאת לבקשתו של הזמר המפורסם עצמו.

ב־7 באוקטובר הוקפץ שחר עם לוחמיו, לימ"ח הגיע ב־11:30, אך רק ב־20:30 הגיעו גם כלי הנשק שלהם. בבוקר למחרת הם עלו על זחלים בנגמ"שים לאזור קיבוץ מצובה, שם ערך לחיילים שיחת פתיחה, שבה השווה בין המלחמה הנוכחית למלחמת יום כיפור. "עכשיו תורנו", אמר ללוחמיו, מה שהפך לימים לשם ספרו.

"הלחימה כבר נמצאת פחות בלב של אנשים. זה כבר לא בפוקוס. העורף שכח שאנחנו במלחמה, בערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות ריאליטי בזמן שחיילים נלחמים ונהרגים, והחיבוק החם שקיבלנו בעזה התרופף וכמעט נעלם. הצהרות 'ביחד ננצח' כבר מזמן אינן מספיקות"

בשבועות שלאחר מכן היה במוכנות ללחימה בלבנון, שלא הגיעה, מסתכל בעיניים כלות כיצד צה"ל מתחיל בתמרון לתוך הרצועה. "הרגשתי מועקה, מה אני עושה בכל היופי הזה בצפון כאשר בדרום מתרחשת לוחמה שתשנה את ההיסטוריה"? בנובמבר התקבלה ההחלטה - מחלקת הסיור יורדת לעזה.
מחלקת הסיור לא התקבלה בזרועות פתוחות, בעיקר בשל פוליטיקה צבאית וקצינים בכירים שלא אהבו את הרעיון שהוצנח עליהם כוח מלמעלה. את שחר זה לא עניין, "חשבתי שלכל הפחות נגיע, נחווה קצת את הדרום, נלמד על הלחימה בעזה ואיכשהו אצליח להידחף למשימה".

"לא חשבתי שיקרה לי משהו"

מחלקת הסיור הפכה ליחידה להשמדת מערך התת-קרקע של חמאס, תחת שם הקוד "כוכבית 3600", מחלקה שפועלת תחת אוגדה ודואגת לעצמה, כולל מגורים בווילה באופקים, שהיתה שייכת לאח של חייל לשעבר במחלקה - בחוץ חנו ארבעת ההאמרים, בסלון היו פזורים שקי שינה צבאיים וציוד הלחימה ובקומה העליונה היה משרד ששימש גם כחדר תדריכים. אוכל, הם גילו במהירות, לא יחסר להם: "חלפו רק כמה ימים עד שהתחילה תחרות בין השכנים שלנו מי יספק לנו ארוחות ערב".
סיפורה של המחלקה מובא בפירוט בספר, וכאן קצרה היריעה מלהזכיר את כל פעילותם. בין היתר פעלו בבית הכלא של עזה, באוניברסיטה, במפקדה של מרוואן עיסא, בבית החולים שיפא, בשכונת שוג'עיה, ביעדים של הכוח הימי של חמאס ועוד.

בכתבה שפורסמה ב"ישראל היום" ב־23 בדצמבר 2023 סיפר שחר: "אנחנו עובדים מסביב לשעון, כצוות אוגדתי, להשמדת תשתיות אויב". כל פיצוץ שביצעה המחלקה, הם סיפרו אז, הוקדש לאחד הנופלים, ופעמים רבות התיעוד הועבר למשפחתו כדי להוכיח שצה"ל לא שכח את גיבוריו.
בשוג'עיה הצטרף עידן עמדי למחלקה. עמדי התגייס עם שחר והשניים שימשו מפקדים בגדוד "הוא הסמל האגדי של מחלקת הסיור ואני קצין בפלוגות הלוחמות. שגיא (עמדי) הוא לוחם עז ומקצועי, וידעתי שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות - גם מפקד שיכול לסחוף אחריו את יתר החיילים וגם אישיות שאי אפשר להתעלם ממנה".

ב־8 בינואר פעלה המחלקה באזור מחנה אל בורייג', בפירים שהובילו למנהרות בהם תעשיית הרקטות של חמאס. "גברי היה במשאית ותפעל את המערכת, עקיבא הציב את חומר הנפץ מעל הפיר, זיני כיוון את הנשק פנימה ושרעבי חיבר את מערכת ההפעלה". במשאית אופסנו בשתי חביות פצצות מרגמה וחלקי רקטות.

בשלב מסוים, כששחר ועידן היו בתוך המנהרה מישהו צעק מבחוץ: "הטנק יורה פה עוד מעט, שימו אטמים". ואז, מתאר שחר, הכל השחיר. פגז הטנק פגע בעמוד חשמל. אחד הנתזים הפעיל את הפתיל הראשי - והוביל להתלקחות ולפיצוץ חומר הנפץ. "מכתש גדול נפער בקרקע, שגיא (עמדי) היה שרוע על הגוף שלי. שנינו לא זזנו. היינו מפויחים ומלאי דם. לצדנו שכב דדון עם הפנים לרצפה, מדמם כולו אבל נראה שהוא בהכרה".

שישה לוחמים נהרגו באסון הקשה, ביניהם שני לוחמי מחלקת הסיור - גבריאל בלום ז"ל (27) מבית שמש ועקיבא יסינסקי ז"ל (35) מרמת גן. ארבעת הלוחמים האחרים, עמית שחר ז"ל (25) מרמת יוחנן, דניס קרוחמלוב וקסלר ז"ל (32) מבאר שבע, רון אפרימי ז"ל (26) מהוד השרון ורועי אברהם מימון ז"ל (24) מעפולה, היו מיחידת יהל"ם.

"הלחימה כבר נמצאת פחות בלב של אנשים. זה כבר לא בפוקוס. העורף שכח שאנחנו במלחמה, בערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות ריאליטי בזמן שחיילים נלחמים ונהרגים, והחיבוק החם שקיבלנו בעזה התרופף וכמעט נעלם. הצהרות 'ביחד ננצח' כבר מזמן אינן מספיקות"

"לא חשבתי שיקרה לי משהו", מודה שחר בריאיון. "לא חשבתי שיש לי חסינות, אבל הייתי עסוק כל כך הרבה בעשייה שלא חשבתי על זה. התחושה היתה שאנחנו עושים פה משהו גדול ולא צריך לעסוק עכשיו במשהו שיקטע אותו. מאוד פחדתי שיקרה לאחד החיילים שלי משהו, וניסיתי לדמיין את הסיטואציה שבה אני מבקר חייל בבית החולים או את המשפחה שלו".

"זקוקים לתמיכה מהעורף"

"הכל השחיר", מתאר שחר בספרו. "ריחפתי ביקום ריק, שחור ובלתי נגמר, בתנוחת עובר. אורות ירוקים הקיפו אותי על הרקע השחור. לא הרגשתי כלום, אבל הייתי בתודעה ודיברתי לעצמי: מה זה, קרה עכשיו משהו, משהו לא טוב. אולי אני מת, ככה מרגישים כשמתים?". שחר פונה באמצעות נגמ"ש "אכזרית" למסוק ומשם לבית החולים לניתוח.

שחר נפצע קשות מהדף ומרסיסים, עבר ניתוח מורכב ואושפז. בבית החולים גילה שעקיבא וגברי נהרגו, ושהוא, דדון ועמדי נפצעו. לאחר זמן מה הועבר לבית החולים רמב"ם, על מנת להיות קרוב יותר לביתו שבחיפה, שם לא היו עוד פצועים מעזה ולכן קיבל יחס של אח"מ. "מיקמו אותי בחדר פרטי עם נוף לים ומיטב הרופאים הגיעו לבדוק אותי ולטפל בי".

הוא התעקש להשתתף בטקסי העלייה לקבר של גברי ועקיבא. בריאיון מעיד שחר כי זהו אחד הקטעים המרגשים ביותר מבחינתו בספרו. "זה מוביל אותי לדמעות כל פעם. היה לי מאוד חשוב לבקר אותם. הגעתי על כיסא גלגלים וראיתי אותם בפעם הראשונה. קשה לי מאוד לדבר על זה גם כעת, זה מציף אותי פעם אחר פעם כשאני קורא את זה".

בספר מתאר שחר בפרטים את הליך השיקום, שלרוב אינו זוכה לתשומת לב רבה חרף העובדה שמדובר באתגר גדול וממושך. בין היתר הוא מתאר כיצד הובך מהעובדה שאנשים הקיפו אותו במספרה ובסופרמרקט ואיחלו לו החלמה. "לא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד אלא את המוטל עלי", הוא אומר.

אף שהומלץ לו לנוח שנה בתשלום ממשרד הביטחון, הוא החליט לחזור לחייו ולעבודתו. בנוסף קיבל החלטה לחזור לתפקידו כמפקד מחלקת הסיור. "הילה לא ידעה איך לקבל את זה", הוא כותב בספר. "מצד אחד, היא הבינה את המחויבות ואת האהבה שלי לצוות, את תחושת השליחות ששירות המילואים מעניק לי ואת הרצון להיות חלק מהעשייה. מצד אחר, היא שבה ואמרה שדי, מספיק. המשפחה שלנו עברה טלטלה, הילדים מקשרים את מדי הצבא לפציעה וזה עושה להם לא טוב. בנוסף, היא כבר לא מסוגלת להיות לבד בבית, לטפל בילדים ולדאוג לי. "אם יקרה לך משהו", אמרה, "לא אהיה מסוגלת להגיע שוב לבית החולים".

שחר התלבט ולבסוף החליט לחזור. הוא ציין כי מבחינתו המלחמה נגמרה באבחה אחת ולא כך רצה לסיים אותה. הוא גם הבין כי אם יחזור, הדבר ישמש השראה לאנשים ביחידתו להמשיך ולשרת במילואים. חודשים רבים לאחר שנפצע והשתקם שחר מצא את עצמו שוב בשדה הקרב, הפעם בלבנון.

הוא חושף בספרו את האתגר הגדול כמילואימניק שנמצא על מדים בעוד העורף ממשיך להתנהל כבשגרה: "מעבר לקושי הגדול בחזית, הרגשתי שהעורף שלנו כבר לא בנוי למלחמה. אחד הלקוחות בעבודה כעס כשהפרויקט לא מנוהל ודרש להחליף אותנו באחרים. אמנם אותו לקוח גילה הרבה אמפתיה לתרומה ולשליחות שלנו, אבל לא היה מוכן להקריב דבר מעצמו, ולצערי הוא אינו היחיד".

"הלחימה כבר נמצאת פחות בלב של אנשים. זה כבר לא בפוקוס", אומר שחר בריאיון. "העורף שכח שאנחנו במלחמה, בערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות ריאליטי בזמן שחיילים נלחמים ונהרגים, והחיבוק החם שקיבלנו בעזה התרופף וכמעט נעלם. פעמים רבות נשאלתי למה אנחנו זקוקים והתשובה שלי תמיד היתה אחת: תמיכה מהעורף. לא קסדות חדשות ולא מדים טקטיים. תתמכו במשפחות שלנו, תמצאו פתרון למסגרות החינוך של ילדינו שנסגרו בגלל איום הטילים, תעזרו במטלות הבית וסתם תתעניינו. הצהרות 'ביחד ננצח' כבר מזמן אינן מספיקות".