"אבא!" צועק הבן של יריב בן עמי מבחוץ, "אני יכול תירס לפיתיון?" "כן, חמוד", עונה אבא שלו, שמגדל טונות של הדגן הזה בשנה. אבל לא רק זה. "כל מה שגידולי שדה – אנחנו שם: חיטה, תפוחי אדמה, אפונה, שעועית, אספסת, מזון לבעלי חיים. אנחנו מאוד אוהבים את האדמה. אני מטפל באלפי דונמים כאן וברחבי הארץ".
הבן שמח, לוקח קופסת שימורי תירס ורץ עם חכה לחצר הבית, לנחל. ליריב יש נחל בחצר, ככה זה בקיבוץ הגושרים.
יריב הוא אחד מהחקלאים שעבדו לאורך כל תקופת המלחמה. "הפינוי הוא חרפה. גדלנו על אתוס של לא עוזבים בית, לא עוזבים אדמה. ואם חייבים - אז אני מבין חודש, אבל שנה? מה זה הדבר הזה?!" יריב מסביר שחקלאות זה תהליך ארוך. "כשעוצרים את התהליך ייקחו שנים לחזור לנקודת ההתחלה. כל משק חקלאי משחק עם הטבע, עם השוק, החקלאי צריך לקבל החלטות איזה פרי יהיה טוב בעוד חמש שנים ולטעת אותו, אי אפשר לעזוב ולחזור עוד שנה".
אבל זה לא הכל. לפי בן עמי, החקלאי מחובר למשהו חי והוא משוקע רגשית במקצוע. "חקלאות לא מתגמלת כלכלית יחסית להשקעה, אבל זאת שליחות, לכן גם כשמפנים אותך אתה נשאר. אז החקלאים בסביבה לא עזבו והם נלחמו עד העץ האחרון, ואין נזקים מחוסר טיפול. הם לא ישבו בבית מלון של מפונים בתל אביב, חלק שילמו בחייהם".
"כבוד לעובדי האדמה"
הוא מספר על המדיניות של אי־יירוט בשטחים פתוחים, גם כשבשטחים האלה עובדים באותו זמן חקלאים. "או שאתה ניצל, או שאתה חוטף טיל. ככל שאתה יותר קרוב לגדר אתה לוקח סיכונים אדירים, ולצערנו זה נגמר במוות ובפצועים והמון דם. לא מבזבזים על חקלאים טילים של כיפת ברזל. המדינה לא נותנת מספיק כבוד לעובדי האדמה, שבעיקר עסוקים בלעבוד ולא ביח"צנות".
כשיריב מדבר על המחיר הכבד - הוא חושב על בן דודו, עומר ויינשטיין ז"ל, שנהרג יחד עם ארבעה עובדים זרים מפגיעת רקטה במטולה. "הוא היה חקלאי מצטיין ברמות הכי גבוהות שיש בארץ ולדעתי ברמה בינלאומית, ואדם מצטיין בכלל. דוד שלי, אדם מבוגר שהוא כמו אבא בשבילי, ממשיך לעבד את האדמה כל יום לאחר שאיבד את בנו".
אבל המלחמה היא לא החזית היחידה שבה הוא מתמודד. בקיץ 23 הקים יחד עם חקלאים ובעלי עסקים בצפון התארגנות נגד מכת הפרוטקשן. "שמנו לעצמנו מטרה לנקות את תא השטח ממטולה עד טבריה מהנושא הזה. כל בעל עסק פה הולך לישון בחרדה שהעסק יישרף, ויש פה נזקים עצומים. זה משהו שהוא אלים מאוד, והגענו לתובנה שאם אנחנו לא נתמודד עם זה – נחיה ככה לנצח ונוריש את המציאות הזאת גם לילדים שלנו, דבר שהוא לא מקובל עלינו".
הם קבעו לעצמם שלושה עקרונות: ראשית – לא לשלם פרוטקשן; שנית – לפעול בפנים גלויות ("זה נשמע טריוויאלי, אבל אנשים מפחדים להתראיין בנושא"); שלישית – ערבות הדדית.
יריב הוא אחד מהעסקים שנפגעו מהתופעה. לאחר שאוים, חברת הביטוח ביטלה את ההגנה שלה, ואז חמושים נכנסו לעסק, נטרלו את השומר באיומי נשק ושרפו מכשור בשווי מיליונים. ההתארגנות הראשונית החלה באופן ספונטני, וכיום כבר מונה אלפי אנשים. "כשמאיימים לך על העסק, אין לך מענה, את לבד. המשטרה לא תעשה כלום, ולפעמים עצם הפנייה אליהם תסלים את המצב. יש כמה אפשרויות: למשל, לצאת לתקשורת כמו שאני עשיתי, ואז ראשי הרשויות והמשטרה מתחילים להרגיש לא נוח. היה בעל עסק ששמרנו לו על העסק סביב לשעון אחרי שאוים. בכל מקרה, אנחנו לא לוקחים את החוק לידיים".
הוא פועל גם בכנסת ומקדם הצעת חוק שתבטח עסקים מאוימים, כי מי שמבוטח לא ישלם לסוחטים. "הבית של אמא שלי במטולה נפגע מטיל קורנט, והיא תפוצה. אבל אם אמצעי ייצור יישרף בעסק שמעסיק עשרות אנשים – אני לא אראה שקל. איפה המדינה? איפה רשות המסים? או שאנחנו טפטופים שאפשר להכיל?! לא נעים לי להגיד, אבל עדיפה המלחמה בחיזבאללה על המלחמה בפרוטקשן, כי שם אתה לא לבד".
"אמרנו 'עד כאן!'"
"אז התחלנו גל נגדי. עצם זה שהעלינו את הנושא מעל לפני השטח ובפנים גלויות - כבר יצר אלטרנטיבה, וכיום יש יותר ויותר אנשים שלא משלמים. עבריינים משתלטים פה על אדמות, אז בשביל מה באנו לארץ הזאת? וכולם יודעים וטומנים את הראש בחול, משחקים את המשחק. אז אנחנו אמרנו 'עד כאן'".
לאחרונה הוא מהרהר אם הוא בכלל רוצה שגם ילדיו יהיו חקלאים בעתיד.
"עצם ההרהור הזה הוא סוג של כישלון. אבל אני מאמין שהטוב מנצח, ובשביל זה אנחנו נלחמים. יש תקופות של חושך, ואז צריך לגייס כל מי שהוא אור קטן, ויחד להיות אור איתן. זה מה שלמדנו מהאבות המייסדים, וזה מה שאנחנו רוצים להוריש לדור הבא. זאת הדרך, ואסור להתבלבל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו