הסכם שחרור החטופים והפסקת האש שייכנס היום לתוקפו הוא עובדה מוגמרת, לפחות לעת־עתה: חטופים ישובו הביתה, אסירים פלשתינים ישוחררו, אזרחים עזתים יחזרו לצפון הרצועה, וחמאס יתחזק וישמר את שלטונו.

צריך לקוות שההסכם יקוים במלואו. זה לא מובטח מראש: חמאס הוא אויב אכזר, מניפולטיבי, שיערים קשיים וינסה לזנוח סיכומים כפי שעשה בעבר. העיכוב בהעברת שמות החטופות שישוחררו היום הוא דוגמית ראשונה למה שצפוי בהמשך. נידרש לעצבים מברזל כדי לשרוד את השבועות האלה, ואת מה שיבוא עימם - צלמי האדם שישובו מעזה, ההתרסה של המחבלים שישוחררו, ואמירתו הצפויה של חמאס כי ניצח במערכה.

זה ניצחון פירוס, כמובן. עזה חריבה ובלתי ראויה ברובה למגורי אדם. כ־45 אלף פלשתינים נהרגו במלחמה וכ־100 אלף נפצעו. תקוותו של יחיא סינוואר לאיחוד חזיתות שיחנוק את ישראל התהפכה עליו ועל פטרוניו האיראנים, שאיבדו נכסים ובני ברית רבים באזור. ועדיין, חמאס לא קרס: טוב תעשה ישראל אם תנצל את התקופה הקרובה כדי להבין איך היא מצליחה לעשות בעתיד את מה שכשלה לעשות עד כה.

הדרך לשם מורכבת יותר מאשר הבטחות חלולות על "חידוש המלחמה". ראשית, כי לא בטוח שהיא תחודש: הממשל היוצא והנכנס בוושינגטון מדברים מפורשות על כך שהמלחמה הסתיימה, ויידרשו סיבות יוצאות דופן כדי שיינתן לישראל אור ירוק לחדשה.

שנית, כי אם המלחמה תחודש, לא תהיה לישראל דרך לשחרר את החטופים החיים והמתים שנותרו בעזה: ממילא גם קיים כשל לוגי מובהק בין תביעת האגף הימני בממשלה להשיב "את כולם", לבין דרישתו המקבילה לשוב ולהילחם בין השלבים – ובמשתמע לוותר על יתרת החטופים.

ושלישית, כי גם אם תחודש הלחימה, אין בה כשלעצמה כדי למוטט את שלטון חמאס. צה"ל כבר הכריע את חמאס צבאית לפני כחצי שנה, אבל הארגון שב ומשתקם משום שישראל כושלת באיתור ובקידום אלטרנטיבה שלטונית בעזה.

מה תרצה ישראל

זה כישלון מהדהד שסיבותיו פוליטיות נטו. תוצאתו המיידית היא שהתושבים הפלשתינים שישובו לבתיהם ייתקלו באותו שלטון חמאס שינהל את חייהם. תוצאתו ארוכת הטווח היא שאותו חמאס יחל מיידית בהתעצמות צבאית מחודשת, כדי לחסן את עצמו להמשך המאבק. מי שירצה לשבור את מפרקתו בעתיד יידרש ליותר מאשר מטוסים, טנקים וחטיבות חי"ר: הוא יידרש לתוכנית סדורה, בהובלה אמריקנית ועם גיבוי מערבי־ערבי, שאפשר שתכלול גם עסקה נרחבת יותר של נורמליזציה עם סעודיה וחבילת סיוע צבאית וכלכלית נדיבה.

ממשל טראמפ מאותת שהוא נכון למהלך כזה. חמאס יתנגד, כמובן, והשאלה היא מה תרצה ישראל. נתניהו פיזר בימים האחרונים רמזים סותרים, ונדמה שהוא סבור שיצליח כתמיד ליהנות מכל העולמות – גם לקיים את העסקה וגם לשמר את ממשלתו.

כדי לעשות זאת הוא יצטרך לרצות את שותפיו, כשעל הפרק שני עניינים מיידיים: חוק הפטור מגיוס, והחלפת הרמטכ"ל וצמרת צה"ל. תמורות נוספות כבר ניתנו, ובהן השחרור בערב שבת של חמשת העצורים המנהליים היהודים. העובדה שהם שוחררו בחטף, ללא התייעצות עם השב"כ, מלמדת עד כמה נכונה הממשלה להקריב את ענייני הביטחון למען המשך קיומה.

תקוות סינוואר לאיחוד חזיתות מול ישראל התהפכה עליו, אך חמאס לא קרס. טוב תעשה ישראל אם תנצל את התקופה כדי להבין איך תצליח לעשות בעתיד את מה שכשלה לעשות עד כה

קרבות הרחוב האלה בתוך הממשלה ובין חלקיה השונים לבין צה"ל, שב"כ, מערכת המשפט, התקשורת והציבור יתפסו נפח משמעותי בתקופה הקרובה. עם כל חשיבותם, הם יהיו משניים לעניין החשוב באמת: שובם הביתה של 33 חטופים, מרביתם חיים, שמדינת ישראל הפקירה ב־7 באוקטובר ובכל יום שעבר מאז.

להתיישר עם המציאות

ביממות האחרונות מתנהל ויכוח האם ניתן היה להגיע להסכם כבר בחודש מאי אשתקד. מתנגדי נתניהו טוענים שכן, תומכיו טוענים שלא. עובדתית, הבסיס להסכם הנוכחי הוא "מסמך נתניהו" מ־27 במאי 2024 שלא הבשיל עד כה למו"מ רציני. מתנגדי נתניהו טוענים שהסיבה לכך היא עיזים שראש הממשלה הכניס לתהליך. תומכיו טוענים שחמאס מעולם לא היה פרטנר למה שכתוב בהסכם.

ישראל הצליחה בימים האחרונים להכניס להסכם שיפורים משמעותיים, בעיקר במספר החטופים החיים שישובו בשלב הראשון. מנגד, היא לא הצליחה למנוע חזרת פלשתינים לצפון הרצועה, וגם לא את נסיגת צה"ל ממסדרון נצרים (מייד) ומציר פילדלפי (בהמשך). גם הפרימטר הביטחוני יהיה צר מכפי שישראל רצתה, ובין האסירים הביטחוניים שישוחררו יש רוצחים שפלים במיוחד.

זה טיבו של מו"מ: שני הצדדים מנסים למקסם אותו לתועלתם. מי שהבטיח נוק־אאוט (או ניצחון מוחלט) נדרש להתיישר עם המציאות. הפסקת האש היא זמן טוב לחשבון נפש עמוק, לשידוד מערכות ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שביחד עם השלמת התחקירים בצה"ל תברר את נסיבות המחדל הגדול בתולדות המדינה – מחדל שפצעיו לא יירפאו עד לשובם של כלל החטופים הביתה. הדרך לשם מתחילה היום.