הכניסה של טראמפ לבית הלבן - הזדמנות לטפל בבריון החות'י

ביום שני בלילה חזרתי מלונדון. רגע לפני הנחיתה הודיע הטייס שהמרחב האווירי של ישראל נסגר, והמטוס ייאלץ להסתובב במשך 20 דקות עד שיקבל אישור נחיתה. בסופו של דבר הסיבוב היה קצר יותר, והמטוס נחת בשלום - היישר לתוך הידיעה שטיל ששוגר מתימן יורט בהצלחה.

שלשום לפנות בוקר הסיפור חזר על עצמו עם עוד טיל שיורט (שיגור שלישי השבוע, ורביעי מאז התקיפה האחרונה של חיל האוויר בתימן). כל האירועים הסתיימו עם נזק מועט יחסית לרכוש ובפציעות קלות, אבל נזקם הממשי גדול בהרבה. החל מעיכוב בחזרתן של חברות התעופה הזרות לישראל, ובמשתמע - חזרתם של אנשי עסקים ותיירים, כלומר פגיעה בכלכלה, וכלה באתגר המבצעי המורכב שמציבים החות'ים בפני ישראל.

על פניו תימן היא חזית זניחה יחסית עבור ישראל. עד למלחמה אמ"ן והמוסד כמעט שלא אספו עליה מודיעין, והותירו אותה לעמיתיהם מארצות הברית, בריטניה ומדינות המפרץ. שיגור הכטב"מים, ובהמשך לכך הטילים, חייב את ישראל לשנות גישה באיסוף, ובהמשך לכך גם בתקיפה. פעולות שבוצעו בהתחלה בחשאי הפכו לגלויות והגיעו לשיאן ברצף תקיפות בחודשים האחרונים, שאליהן נלוו איומים מפורשים ומסרים חשאיים שהועברו לחות'ים, ששורתם התחתונה היתה זהה: דיר בלאק.

אלא שהחות'ים מסרבים בשלב זה להתרגש מהאיומים של ישראל, כפי שסירבו בזמנו להתרגש מסעודיה ומאיחוד האמירויות, ובשנה האחרונה מאיומים ופעילות צבאית (עם יעילות מוגבלת) של האמריקנים והבריטים. הם כורכים את המשך פעילותם עם המשך השהייה של צה"ל בעזה, אבל האינטרסים שלהם עמוקים יותר ונוגעים לשאיפות טריטוריאליות ביבשה ובים, בתימן ומעבר לה.

נדמה שהחות'ים נהנים מהעניין סביבם ומהעוצמה שניתנה להם, שחורגת הרבה מעבר לפריטי האמל"ח המשוגרים לישראל. החסימה דה־פקטו של השיט בים האדום שיבשה דרמטית את הסחר העולמי, העלתה מחירי סחורות וביטוחים, פגעה בכלכלה המצרית שנשענת על הכנסות מתעלת סואץ (וחייבה את העולם לסייע למצרים במענקי חירום), ומבחינת ישראל - סגרה את נמל אילת, שמושבת באופן מעשי מאז תחילת המלחמה.

בישראל חלוקים על הדרך שבה יש לטפל בבעיה: האם החותים הם פרוקסי על־מלא של איראן ולכן יש לפגוע בראש הנחש בטהרן, או שהם ממושמעים חלקית ולכן צריך להתמקד בפגיעה בהם ובמנהיגים שלהם. אלה שאלות חשובות, אבל ישראל תטעה אם היא תהפוך את תימן לזירה המרכזית שלה. יש לה כאבי ראש גדולים וחשובים בהרבה: מהשלמת המשימה בעזה (בדגש על השבת החטופים), דרך התמודדות עם השלטון החדש בסוריה, השלמת הנסיגה מלבנון וייצוב קו מבצעי חדש בגבול הצפון, בלימת גלי הטרור ביו"ש, וכמובן היערכות לאפשרות של תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

התמקדות של מערכת הביטחון הישראלית בחות'ים וניהול מלחמה בטווח של 2,000 ק"מ מהבית תשאב כוחות ויכולות מהמאמצים האלה. אסור לישראל להזניח את תימן ועליה לפגוע בה באופן ממוקד כשתרכוש יעדים ערכיים מספיק, אבל את הטיפול העיקרי בה עליה להשאיר לאחרים. בהיבט הזה - כמו בשלל עניינים - כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן היא הזדמנות לשינוי מגמה, ולניהול מלחמה אפקטיבית יותר של העולם המערבי מול הבריון מתימן. הרווח יהיה ישראלי, אבל גם גלובלי: מידידותיה של ארצות הברית במפרץ יוסר איום משמעותי, המסחר הימי העולמי ישוב להתנהל כסדרו, ואיראן תאבד עוד פרוקסי חשוב בטבעת האש האזורית שבנתה לעצמה.