אז מי כאן נגד הצבא? סיסמת "ניצחון מוחלט" שכל כך לעגו לה העבירה מסר מזוקק וחותך

סליחה, אבל אם מישהו טפטף לתודעה במשך כל המלחמה שצה"ל לא מסוגל, שהחיילים לא יעמדו בזה, שהגדודים והחטיבות ייקלעו לקטסטרופה אפוקליפטית, שממילא לא תהיה הכרעה צבאית - זה לא הממשלה • צה"ל מסוגל - אתם תנצחו ותגיעו לים של עזה, לבונקרים של רדואן ולכתר החרמון

איתן אורקיבי. צילום: אריק סולטן

אחת הקלישאות הרווחות בחודשים האחרונים קובעת שהממשלה יצאה למתקפה נגד הצבא, ושנתניהו שקוע במלחמה נגד מערכת הביטחון. צה"ל, המטכ"ל, השב"כ, המוסד - כולם תחת מתקפת נתניהו, "שופרותיו" והקואליציה. לא צריך להוכיח מתקפה, מספיק להוציא את הגווארדיה הוותיקה של שומרי הסף למלחמת מגן תקשורתית על ה"מותקפים", זה כבר נותן תחושה של "מתקפה".

דגל ישראל בגזרת רפיח, צילום: אורן כהן

כי בעולם המושגים של מתנגדי הממשלה, הקואליציה הנוכחית, ה"נוראה" וה"אסונית" רוצה לרסק לא רק את הדמוקרטיה, אלא גם את צבא העם ואת מוסדות הביטחון. נתניהו - והימין הקיצוני שלו - הם נגד צה"ל. וכמו באגדת "ריסוק הדמוקרטיה", גם כאן הכל מוכיח את הכל. כל הערה, חיכוך, תדרוך - הם הוכחה ל"מתקפה".

מי אכן ידע שכך יהיה?

יש גרעין אחד של אמת ברעש התעמולתי הזה: נתניהו אכן מצוי בעימות ישיר עם ראשי מערכת הביטחון. אבל זה קורה אחרי חודשים ארוכים של שתיקה, הבלגה והכלה, בזמן שראשי המערכת מנצלים את קליפת האנונימיות ומתדרכים נגדו בלי הפסקה. זה התחיל בשלבים הראשונים של המלחמה והתעצם ככל שהיא התמשכה, וזה הגיע למופעים רעילים, על סף ההסתה, סביב הוויכוח על אפשרות לעסקת חטופים וסיום המלחמה.

"גורמים" במערכת הביטחון תדרכו, הדליפו והעבירו מסרים נפסדים על כאוס במוקדי קבלת ההחלטות, על קבינט מטורלל, על שרים קיצוניים שמחזיקים את נתניהו בגרון, על שיקולים פוליטיים לאי־סיום המלחמה. הרבה לפני פילדלפי טפטפו ראשי מערכת הביטחון לתודעת הציבור שאין כל תוחלת אסטרטגית בהמשך התמרונים - ושנתניהו מסכן את חיילי צה"ל ומפקיר את החטופים מטעמים אנוכיים של הישרדות פוליטית.

הם עשו זאת בהתמדה ובחריצות, וגייסו לעזרתם את שדרת קודמיהם בתפקיד. קיבלנו במלחמה הזו רמטכ"לים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר מתראיינים "לראשונה" מאתיים פעם, וחוזרים במקהלה אחודה על אותן הערכות ביטחוניות (שכמובן הופרכו) ועל אותם דפי מסרים רעילים נגד נתניהו וממשלתו. העובדה שפעם אחת מישהו החליט לעשות סוף לפארסה ולענות להם ולשולחיהם - מוצגת על ידיהם כ"מתקפה".

אבל הסיפור האמיתי הוא לא המריבות בצמרת, אלא השאלה מי באמת "נגד הצבא". והעובדה הבלתי מעורערת שראשי מערכת הביטחון המכהנים ומסדר הלשעברים תדרכו ללא הרף שאין תוחלת בהמשך המלחמה, שאין לנו מה לחפש שם (ברפיח) ושם (בלבנון), ושרק נדשדש ונשקע בבוץ, ושהאבידות יהיו בלתי נסבלות, שהעורף לא יוכל לעמוד בזה, שבימינו אין יותר הכרעה צבאית, שצה"ל לא יוכל לעמוד בכמה חזיתות בו־זמנית ושממילא אין ולא יהיה סיום בלי הסדר מדיני בסוף - כי הרי "אין פתרון צבאי לסכסוך".

מה זה אם לא לשדר ערב־ערב לאזרחי ישראל, למפקדים וללוחמים, לאנשי השב"כ והמוסד, את המסר שאין שום אמון ביכולת שלהם לנצח מלחמות? שאין אמון ביכולתם להנחית על אויבי ישראל מכות קטלניות, לשקם את ההרתעה שכבר הספדנו, להביא אותנו, שנה וקצת אחרי, למצב אסטרטגי חדש ומשופר, שבו צה"ל נתפס ככוח העוצמתי והדומיננטי במזרח התיכון? סליחה, אבל אם מישהו טפטף לתודעה במשך כל המלחמה שצה"ל לא מסוגל ולא יעמוד בזה, ושעדיף לחתוך הפסדים לפני שהגדודים והחטיבות ישקעו לקטסטרופה אפוקליפטית - זה לא נתניהו, ולא הממשלה, ולא הימין. זו אצולת מערכת הביטחון בכבודה ובעצמה.

נתניהו והצמרת הביטחונית בחרמון השבוע, צילום: דובר צה"ל

נתניהו, ו"שופרותיו", והקואליציה שלו, הסתובבו עם סיסמה אחת: "ניצחון מוחלט". לעגו לה, ביזו אותה, התנשאו מעליה. אבל בניגוד לכל המערכת, הסיסמה הזו העבירה ללוחמי צה"ל ולמפקדיו מסר אחד מזוקק, פשוט, קליט וחותך: צה"ל יכול, ואתם תנצחו. לא רק שנתניהו לא היה "נגד הצבא", כשמסתכלים על התמונה הכללית הוא וסביבתו האמינו לאורך כל הדרך שתושג תמונת ניצחון, שחיילי צה"ל יגיעו לים של עזה ולבונקרים של כוח רדואן. לא בטוח שראשי מערכת הביטחון עצמם האמינו שיום יבוא והם יעמדו, יחד עם נתניהו, על כתר החרמון. 

לבקש סליחה ממי שהושמץ

זה חוזר למאבק רעיוני ותיק וישן יותר על דמותם של מערכת הביטחון ושל צה"ל. מי שעקב אחרי השיח הסוציולוגי והפרשני על סוגיית ה"הדתה", יודע שבשני העשורים האחרונים השתרר חשש, אם לא פאניקה, מהשתלטות הכיפות הסרוגות על צה"ל. תרחישי אימה נכתבו בטורי פרשנות, בספרי מחקר ואפילו בפרוזה, על היום שבו המטכ"ל יהפוך לדתי.

כל פסוק תנ"כי ששולב בנאום של מפקד חולל פה פאניקה מהשתלטות משיחית־לאומנית, תחקירים בושלו פה על שטיפות המוח הלאומניות במכינות הקדם־צבאיות של הציונות הדתית. החשש הגדול היה שצה"ל יעבור מהפכה דתית שבסופה חייליו ומפקדיו לא יישמעו עוד לפקודות ולדרג המדיני, אלא למפקד השוכן במרומים; שהציות והנאמנות לא יהיו לפקודות ולפיקוד, אלא לרבנים ולכתבי קודש.

מלחמת חרבות ברזל הוכיחה עד כמה הכיפות הסרוגות לא פוררו את הצבא, אלא להפך: היו רכיב מכריע בשיקומו של צה"ל כצבא העם, ובתחייתו של צבא היבשה, של הצבא היוזם, החיוני, ההתקפי, הנאמן והמסור.

ואילו מנגד, דווקא הצד הפוליטי שחולל את הפאניקה הכוזבת מקצינים דתיים שיהיו נאמנים לרבנים, הוביל בשנתיים האחרונות מופע מבהיל של התניית נאמנות, של קריאות לאי־התנדבות, לסרבנות, למרי. דווקא בצד הזה עלתה לראשונה קריאה מפורשת לאי־ציות קבוצתי לדרג הפוליטי. דווקא בצד הזה דובר לראשונה על מטכ"ל ש"ברגע מבחן" יסור למרותם של שופטי עליון ויועמ"שית - ולא לממשלה נבחרת. גם זה עוזר לענות בבהירות על השאלה מי בעצם היה כאן נגד הצבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר