בעיצומה של המלחמה: מאות קצינים עוזבים את הצבא

משבר הקבע: בצה"ל טרם סיכמו סופית את שנת 2024, אך כבר כעת ניתן לומר שמאז הרבעון השני של השנה, בדגש על חצי השנה האחרונה, עזבו את הצבא מרצונם כ־500 קצינים בדרגת רב־סרן - כך נודע ל"ישראל היום".

מדובר בנתון שאמור לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל, שכן דווקא כעת כשהאתגרים הביטחוניים רק הולכים וגדלים וצה"ל מתכנן להקים מסגרות לוחמות נוספות - אנשי הקבע השחוקים מצביעים ברגליים ועוזבים את הצבא. בצה"ל מופתעים מהיקף התופעה, ומודים כי העריכו שגל העזיבות יתרחב עם שוך תרועת התותחים, ולא בעיצומה של המלחמה.

כפי שחשפנו בעבר ב"ישראל היום", צה"ל החל את המלחמה תוך כדי משבר כוח אדם חריף במיוחד. בשנת 2022 עזבו את שירות הקבע מספר שיא של 613 קצינים בדרגת רס"ן בשנה אחת, שלא לדבר על קצינים בדרגות נמוכות יותר, בעיקר בדרגת סרן. בשנת 2023 הואט קצב העזיבות, בעיקר בסוף השנה, בעיקר בשל פרוץ המלחמה.

מחיר המלחמה

כאמור מאז הרבעון השני של השנה הנוכחית המגמה הולכת ומחריפה, ונכון לרגע זה הצפי לשנת 2025 אינו מעודד.

הסיבות למשבר אנשי הקבע הן רבות, ואינן קשורות רק לעומס הבלתי נסבל שהשיתה עליהם המלחמה. עם זאת, אין ספק שהעובדה שרבים מאנשי הקבע בקושי ראו את בתיהם ומשפחותיהם בשנה האחרונה, תוך שסיכנו את חייהם, מותירה את חותמה. "אני מרגיש שעבר עלי טרקטור בשנה האחרונה", אמר השבוע קצין בכיר בצבא, שאמנם אינו משרת כלוחם בשטח, אך נמצא בתפקיד משמעותי שהצריך ממנו שעות עבודה בלתי סבירות בעליל.

בניגוד למילואימניקים שזוכים - ובצדק - לחיבוק ציבורי, למענקים ולסיוע כספי לא מבוטל, אנשי הקבע שעובדים לא פחות קשה מהם, אם לא יותר, לא מקבלים אותה הוקרה ואהדה ציבורית וגם לא אותם התגמולים.

ההשוואה לאנשי המילואים מתסכלת את אנשי הקבע. הם חשים "שקופים" למול המציאות שרבים לא רואים. כך, למשל, באותה יחידה יכול לשרת איש קבע שעובד ימים כלילות, ולקבל את משכורתו הקבועה שאינה גבוהה במיוחד (בניגוד לרושם שמנסה האוצר להותיר במשך שנים). לצידו משרת מילואימניק, שקיבל בחודשים מסוימים כ־50 אלף שקלים נטו בחודש (אם משקללים את המענקים והתוספות, ולעיתים גם המשך עבודה במקום העבודה הרגיל שלו). בניגוד לאיש הקבע, המילואימניק מקבל סיוע ותשלומים עבור בייביסיטר לילדים, כמו גם עזרה בבית לזוגתו. לאיש המילואים יש הפוגות מהלחימה, בעוד שאיש הקבע ממשיך באותה עצימות - שלא צפויה לרדת בזמן הקרוב עם שחרורם הנרחב של אנשי המילואים.

מפקד לוחם: "הבן שלי לומד בכיתה עם ילדי מילואימניקים. הם קיבלו תעודות הוקרה וסיוע מבית הספר, והבן שלי לא כי הוא ילד של איש קבע, בזמן שאני נלחם בעזה"

יטענו המלעיזים כי הצבא הוא העבודה של אנשי הקבע, והם בחרו בחיים הללו. אבל האמת היא שאף אחד מאנשי הקבע ואף אחד מנשותיהם לא העלה בדעתו שהוא יצטרך להשתתף במלחמה כל כך ארוכה, ללא הפוגות, תוך סיכון חייו, כשההקלה בעומס לא נראית באופק.

"הבן שלי לומד בכיתה עם ילדי מילואימניקים", סיפר ל"ישראל היום" מפקד לוחם. "ילדי המילואימניקים קיבלו תעודות הוקרה וסיוע מבית הספר, והבן שלי לא קיבל, כי הוא ילד של איש קבע ולא של מילואימניק. איך הילד שלי צריך להרגיש במצב כזה, בזמן שאני נלחם בעזה? מה, לו לא מגיע לקבל את החיבוק הזה?"

הקצינים ה"שקופים"

בצמרת הצבא מודים כבר תקופה שיש בעיה, ומבינים כי אנשי הקבע חשים "שקופים" בעיני הציבור. גם לפיקוד הבכיר, שחושש להילחם את מלחמתם של אנשי הקבע, יש אשם בכך, שכן הוא לא באמת יצא למלחמה על אלו שמוגדרים כמשרתים, ולא כעובדים שיכולים להקים לעצמם ועד שידאג להם.

בקרב הקצונה הבכירה בצבא מדווחים כי הבעיה חוצה חילות ומקצועות, באוויר, בים, ביבשה, בחזית או בעורף. בינתיים יש שיח ער בקרב אנשי הקבע, כאשר רבים מהם סבורים כי המלחמה רק הוכיחה שהם יכולים לתרום למדינה גם כמילואימניקים, מבלי לעבוד כל כך קשה ביום־יום במשכורת לא מאוד מתגמלת.

הבעיה חריפה במיוחד כעת, שכן צה"ל מתכנן להגדיל את הצבא כדי לעמוד במשימות הרבות שנוספו במלחמה, ולשם כך הוא מעוניין להגדיל את תקני הקבע בכמה אלפים. בצבא מודים כי המציאות הביטחונית מחייבת יותר לוחמים, כמו גם יותר אנשי לוגיסטיקה שיטפלו בטנקים, יאכילו את הלוחמים, ידאגו לציוד החורף - ויחזירו את הצבא לכשירות לאחר חודשי לחימה ארוכים. בנוסף על כך, הצבא נערך גם להגנה משפטית בחו"ל על לוחמים - אם יזדקק לה.

הבעיה חריפה במיוחד כעת, שכן צה"ל מתכנן להגדיל את הצבא כדי לעמוד במשימות הרבות שנוספו במלחמה, ולשם כך צריך להגדיל את תקני הקבע בלוחמים, כמו גם באנשי לוגיסטיקה

אם ערב המלחמה עמד מספר אנשי הקבע על כ־42 אלף, ובמהלך המלחמה - תוך גיוסים אינטנסיביים - עמד מספרם על כ־45 אלף בתצורות העסקה שונות, כעת בצה"ל מעוניינים להגדיל את המספר כדי להקים עוד מסגרות לוחמות, עוד גדודים להגנה, עוד יחידות הגנה אווירית, וכיוצא באלו. כרגע לא ברור איך הצבא יצליח לעשות זאת.

מלחמה על הקצינים

וזו העת לומר שהבעיה היא לא רק בקרב הסרנים והרס"נים. יש גם לא מעט מפקדי יחידות, חלקן לוחמות, שמתלבטים מאוד בנוגע להמשך דרכם. חלקם קיבלו החלטה להישאר עד סוף המלחמה, מתוך תחושת אחריות עצומה לצבא ולמדינה. ב־2024 עזבו את צה"ל רק חמישה קצינים בדרגת סא"ל, שאינם במערך הלוחם, אך כמו שזה נראה כרגע נתוני 2025 עשויים להיות מבהילים – גם במערך הלוחם.

בצה"ל מנסים לעמוד בפרץ, ובמהלך השנה החולפת ניסו לתת מעטפת לאנשי הקבע ומשפחותיהם. "מתחת לרדאר" חולקו לא מעט מענקים למפקדים לוחמים. כחלק מצעדי החירום בצבא מתכננים בין היתר להעלות את גיל הפרישה הממוצע מקבע כדי לצמצם את מספר העוזבים, לנסות לדאוג יותר למשפחות אנשי הקבע, ולמצוא פתרון חוקי שיאפשר להשאיר בשירות יותר רס"נים מקצועיים מעל גיל 35, גם אם הם לא מקבלים דרגת סא"ל. זאת כיוון שלפי מודל ההעסקה מ־2016, גם אם יש רס"נים שרוצים להישאר, הצבא נאלץ לעיתים לשחרר אותם גם אם אין מי שיחליף אותם. אלא שנדמה כי הניסיון הזה הוא קצת כמו הסיפור על הילד ההולנדי שניסה לסתום חור בסכר בעזרת אצבעו.

בקצונה הבכירה מדווחים כי הבעיה חוצה חילות ומקצועות, באוויר, בים, ביבשה, בחזית או בעורף. יש שיח ער בקרב אנשי הקבע, רבים סבורים כי המלחמה רק הוכיחה שהם יכולים לתרום למדינה גם כמילואימניקים

צמרת צה"ל צריכה לעשות יותר במישור הציבורי למען ההכרה וההוקרה של אנשי הקבע. כדאי שהצבא ייצא למלחמה בנושא, לפני שיהיה מאוחר מדי.

אך הבעיה היא לא רק של צה"ל, שכן משבר כוח האדם בצה"ל הוא לא פחות מאיום אסטרטגי על מדינת ישראל כולה. אם אנשי הקבע הטובים יעזבו את הצבא, לא יהיה מי שימלא את השורות. במקרה כזה צה"ל יצטרך לכל הפחות להתפשר על איכות המפקדים, מה שעלול להיות בכייה לדורות. את המלחמות לא מנצחים עם טנקים ומטוסים, אלא באמצעות האנשים שמפעילים אותם.