הקצינות שנלחמו בעזה ולבנון: ״עשינו דברים מטורפים במלחמה״ | צפו

ימים לאחר הגיוס לחטיבת החילוץ וההדרכה, ארבע מפקדות הפלוגות שמובילות את הכשרת הטירונים והטירוניות מדברות בשיחה פתוחה על החטיבה, על העלייה בביקוש להתגייס אליה, על החברים שנפלו במלחמה ועל האתגרים והדעות הקדומות בנוגע לשירות נשים בצה"ל. "ב־7 באוקטובר נכשלנו כצבא", הן אומרות, אבל מבטיחות שיעשו הכל כדי לתקן.

"בפעם הראשונה בעזה הייתי חלק מצוות שמרביתו הורכב מנשים", אומרת סרן שחר שמש, מ"פ בחטיבת החילוץ וההדרכה. "הגענו למבנה שהיה בו ריכוז של המון לוחמים, כשאנחנו עם ציוד הקרב עלינו. כשנכנסנו, חי"רניק אחד צעק 'יש פה בנות, הגיעו בנות'. אני זוכרת שזה מאוד הצחיק אותנו. אך זה לא שקרה משהו חריג או לא תקין". היא אומרת את זה בהומור, משום שהיא יודעת שכל לוחמת שמשרתת ביחידה מעורבת חוותה את הרגע הזה.

"אני מרגישה שמצפים מאיתנו להוכיח יותר כנשים", מחזקת סרן תצחק פולבר, מ"פ קדם. "כמו שהלוחמים האחרים הסתכלו על הצוות של שחר בעזה כעל צוות של נשים, כך גם החברה מסתכלת עלינו. אני לא חושבת שצריך להיות הבדל, אני שווה לכל לוחם".

הקרב הקשה

את הראיון אנחנו מקיימים במחנה נבי מוסא, כמה ימים אחרי גיוס הטירונים והטירוניות החדשים לחטיבה המעורבת. בימים שלפני 7 באוקטובר היינו עורכים את הראיון הזה בבסיס זיקים, מקום מושבה הקודם של החטיבה, אולם בשל המלחמה החטיבה עברה לבסיס הסמוך לים המלח. שבעה חיילים שנלחמו נגד מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר נפלו בקרב. גבורתם ונחישותם מנעו לבסוף את כיבושו.

"אנחנו גדלנו בזיקים", מספרת סרן רתם אביבי, מ"פ רם, בנימה של געגוע. "בתחילת המלחמה היינו אחראים על טיהור שטח השדאות באזור, מתוך הבנה שיש שם עדיין מחבלים שגררו גופות של מחבלים אחרים שרצחו אזרחים בעוטף כמה ימים קודם לכן. ביום עצמו חילצנו אנשים מהבתים, פינינו אותם וביצענו מעקב ברשימות של מי נמצא איפה. כיום יש לי חלום לחזור לזיקים, ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה. אני חושבת שזו אמירה שאנחנו צריכים להגיד לאזרחים שחזרו לשם בזמן שאנחנו לא. לא אתמול היינו צריכים לחזור, אלא בשבוע שעבר".

שחר, שלקחה חלק בכתיבת רשימות המעקב, מסבירה: "היינו בעיקר בבארי ובכפר עזה. סגרנו מעגלים והיינו צריכים להבין איפה נמצאים האנשים שכרגע יש עליהם סימן שאלה, ותחת איזו קטגוריה הם - נעדרים, מתים או חטופים".

"אני גרה בדרום אז התעוררתי מהאזעקות", מתארת סרן אלין מצרפי, מ"פ תבור. "אני מהגדוד שנפלו בו שבעה חיילים וחיילות, אדיר עבודי ז"ל היה המ"מ שלי כשהייתי מפקדת. המ"מ הקודמת שהחלפתי היתה אור מוזס ז"ל, היא חפפה אותי בהרבה תפקידים והיתה חברה טובה שלי. היא היתה אמורה לסיים את תפקיד הסמ"פ, לצאת לקורס ולפתוח את המחזור שפתחנו עכשיו. לא הייתי אמורה להמשיך בשירות, אבל ראיתי את זה כשליחות, להמשיך את הדרך של אור. היה פה קשר אישי אלי, למחלקה שלי ולפלוגה כולה. באותה שבת תפסתי טרמפים לאזור שהגדוד ישב בו, ומשם יצאנו לסריקות בכל העוטף".

תצחק, שבאותה תקופה היתה סמ"פ בבא"ח, מספרת גם היא על מוזס ועל התחושות המעורבות שאפפו את הפלוגה שלה באותם ימים. "הייתי מקבילה לאור. תוך כדי הפעילות שלנו בעוטף אנחנו מבינים את תמונת המצב של מה שקורה בבא"ח מבחינת הקרב שהולך ומתפתח שם ומבחינת החברים שלנו שנהרגים שם. זו סיטואציה לא פשוטה, אבל המשכנו לעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות תוך הבנה שחברים שלנו נהרגים".

ארבע המפקדות מתארות כי בשנה האחרונה הן זיהו בחטיבה עלייה בביקוש בקרב מלש"בים להתגייס אליה. לטענתן, סיבה מרכזית לכך היא הקרב ההרואי בזיקים באותה שבת שחורה.

"מהיום הראשון שהטירונים והטירוניות הגיעו מדברים איתם קודם כל על מה שקרה ב־7 באוקטובר, על הנופלים שלנו שהם גיבורים אחד־אחד", מציינת תצחק. "אנחנו מספרים להם על כל מה שהחטיבה עשתה, כדי להנחיל בהם את הערכים שמובילים אותנו". "מנחילים בהם את ה'למה'", מוסיפה שחר. "בסוף, אם אין לך 'למה' מאוד חזק ברגעים הקשים, אתה לא תצליח להיות לוחם. ב־7 באוקטובר נכשלנו כצבא, אבל עכשיו אנחנו צריכות לדעת מה המסרים שאנחנו מתווכות לחיילים". רתם, מצידה, מעידה שאצלה "בכל שבוע יש מישהו שמגיע לדבר. אחת ממדריכות האימון הגופני פה היא בת דודה של לירי אלבג, אחת מהתצפיתניות שחטופות בעזה, והיא מגיעה לדבר עם הטירונים. בשבוע הבא אנחנו יורדים ליום חינוכי בעוטף עזה, חלקנו למתחם הנובה וחלקנו לקיבוצים".

מבחן התוצאה

אחד הנושאים המרכזיים שעולים במהלך ההכשרה הוא השירות המשותף בחטיבה. כמפקדות בחטיבה מעורבת, על ארבע הקצינות להצליח לתווך לחיילים ולחיילות את המורכבויות שבשירות כזה, לצד היתרונות הגלומים בו. "אנחנו רואים בעיקר אצל הבנים שלא כולם רצו להגיע לפה", אומרת אלין. "עם זאת, רק לאחרונה צוות שלנו נכנס לראשונה ללבנון וביצע שם חילוץ של חלל, לוחם במגלן. אנחנו מראים לטירונים שהנה, צוות שיש בו גם בנות וגם בנים נכנס בהובלת המ"מ, המ"פ והמג"ד וביצע חילוץ מוצלח. אנחנו מוכיחות שאפשר, ואם זו תהיה הגישה מעכשיו אז לא צריך שיהיו פערים בנושא בכלל".

"יש לנו אוכלוסייה דרוזית שקצת מתקשה עם העניין שיש מישהי שהיא המפקדת שלהם, שאומרת להם מה לעשות ומגדירה להם הכל", מוסיפה שחר. "זה לא פשוט לכולם, וזה מובן מאוד. אנחנו משתדלות לא לעשות עניין מזה שאנחנו מ"פיות בנות, אנחנו לא באות ומהללות את זה כל הזמן. אנחנו מי שאנחנו, מ"פיות כמו כולם שעושות את מה שצריך ואת מה שנדרש מאיתנו. כשהטירוניות והטירונים רואים שיש רוב נשי, הם שואפים הרבה יותר גבוה".

"בכלל", מוסיפה תצחק, "אני לא חושבת שיש פה עניין של טובות יותר או פחות מגברים. אנחנו מביאות ערך מוסף בתור לוחמות בלי קשר למגדר שלנו. עשינו דברים מטורפים בעזה ובלבנון, מספיק שיסתכלו מה עשינו במלחמה ויראו את התוצאות. אנחנו לא צריכות לדבר יותר מדי ולהגיד שאנחנו צריכות להיות פה".

היחס אליכן השתנה בעקבות המלחמה?

"כשהייתי בעזה ביקר אותנו מפקד מאוד בכיר", מספרת שחר. "הצגתי את עצמי, והשאלה הראשונה שהוא שאל אותי היתה 'את לא מפחדת להיות פה?'. עניתי לו ישר 'לא' תוקפני, עם סימן קריאה. למה אתה שואל אותי את השאלה הזו? אתה תשאל אותה גבר שנמצא פה? אני לא מתיימרת להיות משהו שאני לא - אני אישה, ואני מודעת ליכולות שלי, אבל אני לא מבקשת שיקלו עלינו או שיורידו את הרמה. האמירה מבחינתי היא שמי שיכולה ועומדת בקריטריונים, שתילחם. אם לא, אז הכל בסדר. אבל זה לא נשים או גברים, אלא הרמה שקובעת".

רתם מחזקת ומבקשת להעביר את המסר לכל מי שטוען שהיא לא יכולה להילחם לצד גברים: "אני חושבת שראוי לציין שאנחנו פה כי יש לנו מה להציע כשוות ערך לגברים. אנחנו בכושר לא בהכרח נמוך מהם, אני יכולה לפתוח גיליון ציונים ולהראות את זה". "גם כשנכנסנו לרצועה כחטיבה זה לא היה בחלוקה של חצי בנים וחצי בנות", מוסיפה תצחק, "החלוקה היתה שמי שטוב - נכנס".

אז בעתיד נמצא אתכן באחת היחידות שסגורות בפני נשים כרגע?

"תראה, עם השנים אני חושבת שנתפתח לעוד מקומות בצבא, שיותר בנות יגיעו לדרגים גבוהים. יש פיילוטים שכבר רצים", אומרת רתם. "האם בתוך יחידת חי"ר מתמרנת יכולה להיות גם אישה? אם היא עומדת בפרמטרים, מבחינתי שתשים את הווסט ובהצלחה. אם היא לא עומדת בפרמטרים - שלא תיכנס, אבל אם יש צורך ויכולת, אז כן". אלין מוסיפה שלדעתה "זה כבר מתחיל, אנחנו רואים נשים שמצליחות להגיע לתפקידי מפתח, כשבעיניי השאיפה היא להתחיל את השוויון כבר מגיל צעיר, כך שהנושא בכלל לא יהיה בשיח".

לדברי שחר, אחת הסוגיות שיש לעסוק בה כדי לאפשר לנשים למלא תפקידים נוספים היא ההתאמה של השירות לחיי המשפחה. "אני מסתכלת על המג"ד שהיתה לי, שהתעלתה על המפקדים הגברים שהיו לי. אבל בסוף אנחנו רוצות גם חיי משפחה, להתחתן, להקים בית, להביא ילדים, וזה מתנגש עם השירות הקרבי. הייתי רוצה להמשיך בצבא, אבל אני חושבת שצריך קודם לפתח תוכניות שמותאמות לנשים ואז זה משהו שיוכל להתאים".

אלין ממשיכה באותו הקו ומציינת: "הצבא נכון לזה. יכול להיות שייקח זמן, אבל אני מאמינה שימצאו את התהליך הסדור שיצליח לשלב נשים גם בתפקידים וביחידות הללו בצורה שתתאים לכולן".

לדברי רתם, הנושא מעסיק גם את הדרגים הגבוהים בחטיבה, בייחוד לאור העובדה שמי שמפקדות על החטיבה בפועל הן נשים. "עניין הקמת המשפחה משמעותי, זה שיקול. זה שיח שרץ בחטיבה, בטח מאז שיש ארבע מ"פיות בבא"ח. אנחנו בשיח על זה עם המח"ט, וכן מתפתחת תוכנית בנושא. פתחו לנו זמנים. אני לא אישאר צעירה לנצח, אני לא אוכל להיכנס להיריון לנצח. חשוב שזה ייכנס לסדר היום".

עכשיו תורנו

הבחירה להמשיך בצבא לתפקיד מפקדת פלוגה בחטיבה לוחמת לא מובנת מאליה, בייחוד בימי מלחמה. במהלך הראיון הקצינות מדגישות את החשיבות מבחינתן לקחת חלק במאמץ המלחמתי, כל אחד בדרכו. "הצבא שלנו גדול, הוא יודע להתייחס לכל אוכלוסייה בצורה נכונה ולהנגיש לה את הדרכים הנכונות. כהוכחה, תראה את המסלולים לחרדים ולנשים", מציינת אלין. "הייתי רוצה שכבר בשלבים מאוד מוקדמים יהיה שיח על גיוס לצבא", משתפת שחר. "שכל אחד יבין שכל עוד הוא יכול לתת מעצמו - שייתן. יש הרבה תפקידים וכל אחד יוכל למצוא את המקום שלו. גם אם זה לא בשירות קרבי, אז בשירות במטה או בשירות לאומי. בכלל, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולהבין שעם ישראל והמשפחות בבית צריכים אותנו פה".

תצחק משתפת במוטו שמוביל את הפלוגה שלה - "עכשיו תורנו": "בסופו של דבר, מי שרוצה ומי שלא רוצה - יש מקום שצריכים בו כל אחד ואחת מאיתנו. האמת היא שחלקנו בכלל לא רצינו ללכת לקורס מ"פים, אבל הבנו שצריך אותנו אז הגענו למערכה ונכנסנו בכל הכוח. אנחנו במלחמה ואנחנו בשלב שצריך אותנו, ואיפה שצריך אותנו - שם נהיה. אנחנו פה בשביל לעזור למדינה, וזה רלוונטי לכולם".

נראה בקרוב רמטכ"לית אישה?

"מתישהו כן, לא בקרוב", הן עונות. "ב־20 השנים הקרובות, הראויה תגיע".