ממתינים בפעם השלישית: ישראל עומדת בפני כניסה למלחמת סבבים עם איראן

כחצי שנה לאחר ליל ה-14 באפריל, עת נחצה מחסום הפעם הראשונה של הפעלת איום ישיר מאדמת איראן לעבר ישראל, אנו מצויים שוב בהמתנה לסבב תגובה נוסף, שלישי במספר.

מחסום הפעם הראשונה פרץ את רסן הפעלת הכוח והקל על קבלת ההחלטות (הפעם השנייה קלה ומהירה יותר לעומת ההחלטה הראשונה). אגב, משוואה שנכונה לשני הצדדים.

במציאות בה אנחנו נמצאים, של מלחמה אזורית עם שבע זירות פעילות ומאתגרות, כאשר איראן איננה מהווה אחת ממטרות המלחמה המוצהרות, על אף שברור כי היא זו שעומדת מאחורי שלוחותיה באזור הקרוב והרחוק. תפיסת הסבבים איננה משרת את האינטרס ואת מטרות המלחמה מול חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום.

האם לאחר יותר משנת לחימה, ישראל ערוכה ומוכנה למלחמת "סבבים" מול איראן, שתרתק אחת למספר שבועות או חודשים, מדינה שלמה להנחיות דובר צה"ל ופיקוד העורף, ותנהל את שגרת חיינו לפי עדכונים ודיווחים זרים מאיראן? האם צה"ל ירתק את פעילותו אל מול התגובה? ומי מבטיח כי ברית ההגנה של ישראל וארצות הברית המתורגמת הלכה למעשה בפריסת סוללת THAAD בישראל (ולא רק) תימשך לעד או עד להפסקת סבבי המהלומות?

העימות מול איראן ושלוחותיה הרחוקות  (בתימן ובעיראק) ישארו איתנו גם הרבה אחרי שתסתיים המלחמה בצפון ובדרום, והדבר יחייב את צה"ל להתאים את הגנת הגבולות ושגרת הבטחון השוטף אל מול אותה מציאות.

ישראל וצה"ל ניצבים בפני דילמה. מצד אחד אי אפשר היה להבליג על התוקפנות האירנית בראשית אוקטובר, והתגובה הישראלית לכך הייתה הולמת, משמעותית ואולי אף כזאת שתגרום לאיראן להוציא את התקיפה מחוץ לשטחה. (כאשר גם אז לישראל ליפול בפח, כשדין תגובה מעיראק הוא דין תגובה מאיראן. מצד שני, כיצד בולמים את מהלומות הסבבים ומפנים את הקשב והמאמצים לסיום המלחמה מול חיזבאללה וחמאס, תוך השבת החטופים?

המציאות מול איראן יצרה הזדמנות לייצר קואליציה מחויבת ותוקפנית יותר מול היעד העיקרי, והוא מניעת יכולת גרעינית בידי איראן. מטרה זו נעלה יותר מאשר הצורך המיידי להגיב בפעם השלישית או הרביעית. כמובן, שלתפיסה זו צריכה ישראל את ארצות הברית ניצבת לצידה וכשהאחרונה נכנסת לתקופת דשדוש שבין הבחירות להחלפת הממשל בפועל, חודשיים של "איזור מסוכן" בקבלת ההחלטות, בהבנת כל צד את מגבלות, יכולות ורצון הצד השני.

המציאות מול אירן יצרה הזדמנות לייצר קואליציה מחויבת ותוקפנית יותר מול היעד העיקרי, והוא מניעת יכולת גרעינית בידי אירן – מטרה זו נעלה יותר מאשר הצורך המיידי להגיב בפעם השלישית או הרביעית. כמובן, שלתפיסה זו צריכה ישראל את ארצות הברית ניצבת לצידה וכשהאחרונה נכנסת לתקופת דשדוש שבין הבחירות להחלפת המימשל בפועל, חודשיים של "איזור מסוכן" בקבלת ההחלטות, בהבנת כל צד את מיגבלות, יכולות ורצון הצד השני.

השאלה שעומדת על הפרק היא כיצד ינצל כל צד את השבועות הקרובים. האם להמשך החלפת מהלומות וסבבים? האם לממשל חדש בארצות הברית ולמדיניות חדשה מול איראן ויכולותיה הגרעיניות? האם תגובתה השלישית של איראן תמשיך במגמת ההסלמה או שמא תהיה כזאת אשר תאפשר לישראל "לסגור את האירוע" ולעצור את הסבבים? האם הסבבים מול איראן מייצרים חיבור בין הזירות, או משרתים את האינטרס הישראלי – ומנתקים ביניהן? ועוד שאלות רבות.

מאחר ואיננו יכולים (באופן מוחלט) להשפיע על תגובתה הקרובה של איראן, ראוי שננצל את הזמן לגבש את האסטרטגיה הנכונה לישראל, מתוך ראיית המערכת בכללותה ובראייה ארוכת טווח.

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנרמל את תפיסת הסבבים מול איראן שגורמת למדינה להיות דרוכה בהמתנה מדי מספר שבועות או חודשים. מלחמת התשה גלויה מול איראן תשנה ותעצב את תפיסת הביטחון של ישראל לעוד שנים רבות קדימה. עד אז נמשיך להמתין לתגובה האיראנית, כשכל ידיעה או הדלפה יקפיצו את דובר צה"ל להרגעת הציבור או לאזהרה מפני התארגנות מעשית של איראן לפעולה. ואז נספור שעות, דקות ולא ימים. בתקווה שרגע לאחר מכן נחזור לשגרת המלחמה אליה הורגלנו בשנה. כי כניסה למרחבים המוגנים שלוש פעמים ביום בשל שיגור כטב"מים ורקטות מלבנון היא מציאות אחרת מריצה למרחבים מוגנים בשל איום מאיראן פעם בכמה שבועות. זר לא יבין.

הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי