כבר לפני למעלה מחצי שנה כיניתי את המלחמה הנוכחית "מלחמת הכטב"מים הראשונה". חיזבאללה, בעיקר אך לא רק, זיהה את הפוטנציאל מצד אחד של איום כלי הטייס הבלתי מאוישים ואת התורפה של צה"ל מצד שני, ופועל באופן שיטתי להחדיר מאות רבות של פלטפורמות אוויריות מצפון לעבר כל רחבי ישראל.
לפני התמרון הקרקעי היו אלו בעיקר כלים קטנים מאוד ואיטיים, שבחסות הטופוגרפיה וקו הרכב הלבנוני אפשרו חשיפה לזמן קצר וצלילה לעבר היישובים והמוצבים סמוכי הגדר. זהו כמעט תרחיש בלתי אפשרי למערכות ההגנה. עם תחילת התמרון הקרקעי אנו רואים את חיזבאללה משתמש בכלים גדולים יותר (ועדיין יש כלים גדולים אף יותר, כפי שאנו רואים וחווים בזירות האחרות), אשר מאתגרים את העורף הישראלי. כך בערב יום כיפור עם הפגיעה בדיור מוגן בהרצליה, וכך אתמול עם הפגיעה והתוצאה הטראגית בוואדי ערה.
אם נבחן את השבוע האחרון, בו יירט חיל האוויר כטב"ם מתימן (צפונית לאשקלון) ושני כלי טייס בלתי מאוישים מעיראק (סמוך לראשון לציון), ואלה שציינתי ביומיים האחרונים מלבנון – נבין כי האתגר הרב-זירתי איננו מקרי. מדובר בהכוונה איראנית של הרעיון, הטכנולוגיה, האמצעים וההפעלה.
איום הכטב"ם תפס את ישראל לא מוכנה באופן מיטבי לאיום שהיה מוכר וידוע. בהשוואה ליכולות צה"ל כנגד איום תלול מסלול, המענה בתחום זה איננו מספק. האתגר הראשון במעלה הוא הגילוי של אותם כלים במעופם. הוא זה שמתחיל את שרשרת המענה, מתרגום להתראה לאזרח (וראינו את החשיבות וההבדל בתוצאה בין האירוע בהרצליה לזה שבוואדי ערה) וממשיך ביירוט ובסיכול האיום, בין אם על ידי מערכות קרקעיות כמו כיפת ברזל ואמצעים נוספים, ובין אם על ידי פלטפורמות אוויריות. רבים מהכטב"מים יורטו על ידי מטוסי קרב.
ככל שהמלחמה תימשך, עלינו להניח שהאויבים בכלל הזירות ימשיכו לאתגר אותנו. אנו בתחרות למידה זו חייבים למצוא מענה בתצורת טכנולוגיה, אמצעים, פריסה והיערכות, וכל פתרון אחר שישפר את ההתמודדות. אמנם פוטנציאל נשיאת החימוש של כטב"ם פחות ממטיל בליסטי מאיראן (300-500 ק"ג חומר נפץ) או רקטה עתירת משקל מחיזבאללה (100 ק"ג ויותר), אך ההיבט התודעתי של חדירת הממד האווירי והקלות בה הופך העורף במרכז הארץ למטרה נגישה בעיני האויב, איננו דבר שניתן לנרמל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו