ישראל חייבת למקסם את המהלך ולשלול מחיזבאללה עוד יכולות

חיסולו של חסן נסראללה הוא נקודת מפנה משמעותית במלחמה. חיזבאללה, המרכזי והמר שבאויבי ישראל, ספג את המכה הקשה בתולדותיו, ואיתו הציר האיראני כולו. למעשה, הונח הבסיס לשינוי משמעותי בלבנון, ומעבר לה, אם כי גם בסיומם של הימים המוצלחים במלחמה ישראל טרם השיגה שניים מיעדיה המרכזיים - השבת החטופים והשבת המפונים בצפון לבתיהם.

נסראללה אינו עוד אויב. הוא ה־אויב של ישראל. במשך 32 שנים מיצב עצמו במרכז המטרה, שלו ושלנו. הוא ידע ללחוץ לנו על הפצעים, לדרוך לנו על היבלות ולשתות לנו את הדם, והוא בעיקר בנה מולנו בשיטתיות צבא גדול שאמור היה - כך נסראללה האמין ואמר - להוביל את הדרך להשמדת מדינת ישראל.

אמונתו הדתית, דבקותו במטרה, התמדתו, ניסיונו, מקצועיותו, ובעיקר הכריזמה האדירה שלו, הפכו אותו למנהיג הכל־יכול בחיזבאללה שדרכו עבר הכל. אבל הם הפכו אותו לעוד דבר: לשיעי הכי בכיר שאינו איראני, בכיר מרוב הפוליטיקאים והפקידים והגנרלים בטהרן. נסראללה היה כבן בכור (או אח צעיר) למנהיג העליון חמינאי, שסמך עליו והאמין בו והתייעץ איתו.

אובדנו הוא מכה קשה לאיראן, ומכה קשה עוד יותר לחיזבאללה, בעיקר משום שהוא לווה בחיסול שיטתי בימים האחרונים של מרבית ההנהגה הצבאית של הארגון ורבים בהנהגתו הדתית־אזרחית. בישראל עוקבים מטבע הדברים בעיקר אחרי הקבוצה הראשונה, משום שחבריה מובילים את המערכה הצבאית, אולם עבור הארגון עצמו הקבוצה השנייה חשובה יותר, משום שהיא מנהלת את בסיס התמיכה האזרחי האדיר שיש לארגון בלבנון - מנגנון הדעווה.

ישראל "יושבת" על החבורה הזאת מאז שמלחמת לבנון השנייה הסתיימה ב־2006 בטעם חמוץ. בשלהי המלחמה ניהל צה"ל מצוד נואש אחרי נסראללה, ללא הצלחה, והלקח היה ברור: לצבור מודיעין מראש, כדי שלא להזדקק לאלתורים ולמזל ביום פקודה. רצף ההצלחות המסחרר המיוחס לישראל של השבועיים האחרונים - הביפרים, מכשירי הקשר, הפגיעה המסיבית במשגרים וברקטות וכמובן חיסול הבכירים - הוא תוצאה של שיעורי בית מודיעיניים שתורגמו למבצעים אוויריים שהוכנו כולם מראש.

כך, הכל היה ידוע על המפקדה של חיזבאללה, שהותקפה שלשום. צה"ל ידע בדיוק היכן היא ממוקמת, ומה נדרש כדי לפגוע בה. מומחי חקר הביצועים של חיל האוויר חישבו במדויק כמה טון של חימוש צריך להטיל כדי להפיל את הבניינים שמעל המפקדה, וכמה כדי לחדור אליה - כולל סוגי הפצצות והמרעומים וזוויות ההטלה והפגיעה. הכל שכב על המדף והמתין לפקודה, שהגיעה בשבוע שעבר.

ישראל התלבטה אם לחסל את נסראללה מאז תחילת המלחמה, והיו לה כמה הזדמנויות לעשות זאת. בשבועיים האחרונים הדיונים הפכו אינטנסיביים יותר, בגלל התלהטות המערכה בצפון. ניתן להניח שהפעלת מבצע הביפרים (מחשש שייחשפו)הובילה לשרשרת פעולות מוצלחות, כשכל הצלחה מגדילה את הביטחון בצד הישראלי ובהתאמה גם את ההססנות בצד הלבנוני.

בין נקמה לשיקום פנימי

בשבוע שעבר אושר החיסול, בכפוף למודיעין מדויק על מקום הימצאו ולאשרור בזמן אמת. המודיעין התקבל ביום שישי, ולאחריו ניתן גם האשרור בצמרת הצבאית והמדינית. הטענות להונאה בנסיעתו של ראש הממשלה לניו יורק מנותקות מהמציאות. אם כבר, אפשר לטעון הפוך: שנתניהו נסע למרות שידע שמבצע כזה עומד על הפרק, והכיר את הסכנות בצידו. ועדיין, נתניהו זכאי לקרדיט על אישור המבצע המוצלח, ולצידו שר הביטחון והצמרת הצבאית והביטחונית. בדיוק אותם האנשים שנושאים באחריות למחדל ולכישלון הגדול של אוקטובר 2023, אחראים גם להצלחה המרשימה של ספטמבר 2024.

ועדיין, טוב תעשה ישראל אם לא תתבשם יתר על המידה מהישגיה. ההחלטה להמשיך ולסחוט את דוושת הגז מוצדקת, משום שחיזבאללה מוכה ומבולבל, וזאת הזדמנות טובה לשלול ממנו עוד יכולות - בעיקר בעולמות השיגור והייצור - ועוד בכירים צבאיים, אזרחיים ודתיים, כאשר על הפרק נותרת האפשרות של פעולה קרקעית שאמורה להרחיק איומים מהגבול וגם להראות את עליונותו של צה"ל בממד היבשתי.

מנגד, הדילמה של חיזבאללה היא אם לבחור בנקמה ובמלחמה מלאה כעת ולהסתכן בתוצאותיה, או להתמקד בשיקום פנימי ולדחות את התגובה. על מנהיגו החדש (כנראה האשם סאפי א־דין, שסומן כיורש עוד בימיו של נסראללה, בברכת האיראנים) יופעלו לחצים בינלאומיים וערביים להפסיק את האש ולהסכים להפוגה. ישראל תדרוש בוודאי תנאים שיבטיחו לא רק שחיזבאללה יורחק מהגדר, אלא גם שיגבילו את יכולתו להתעצם, אבל זאת גם הזדמנות עבור לבנון, ממשלתה ועדותיה שאינן שיעיות - שנסראללה היה שנוא נפשן - לעצב מציאות חדשה שבה חיזבאללה לא מחזיק את המדינה בגרונה, וגם עבור סוריה שיכולה לחמוק כעת מלפיתת החנק האיראנית.

בינתיים, תידרש ישראל להגנת ברזל בצפון וגם בזירות נוספות - תימן, עיראק ומתישהו גם איראן, וכרגיל יהודה ושומרון. הציבור הישראלי עלול לעבור ימים לא פשוטים, אבל הוא כבר הוכיח אחריות ועמידות, והוא יעשה זאת כעת עם תחושת הישג ולא בתחושת ההשפלה שליוותה את חודשי המלחמה הראשונים.

אחרי האופוריה

ועוד חמש הערות: הראשונה, איראן תצטרך לעשות שיעורי בית, אחרי שפרויקט הדגל שלה באזור ספג זעזוע כה משמעותי. נתניהו איים עליה מפורשות באו"ם כי תיפגע אם נותקף, וסביר שבטהרן לוקחים זאת ברצינות כשברקע פרויקט הגרעין האיראני שמתקדם בעקביות מדאיגה.

השנייה - בנוגע לארה"ב. ישראל חייבת את האמריקנים בשביל אמל"ח, לגיטימציה, כלכלה, ובעיקר בשביל השותפות האמיצה. בוושינגטון חשו בסוף השבוע שישראל עשתה עליהם סיבוב כשהסכימה למו"מ להרגעה ופעלה להסלמה, ועל ישראל לחזק את הברגים בקשר שהתרופפו.

השלישית, הורדת דירוג האשראי, שנדחקה במורד החדשות בגלל החיסול, אבל משמעותית ממנו לא פחות. ישראל נקלעת למצוקה אמיתית על רקע הניהול הכלכלי המחפיר של שר האוצר הכושל שלה. אם היא לא תבצע לאלתר תיקונים נדרשים בתקציב, היא תתקשה להחזיק את עליונותה הכלכלית שהיא המפתח לעליונותה הצבאית שהוכחה כעת.

הרביעית, מי שחיסלה את נסראללה היא טייסת 69 של חיל האוויר (F-15I), שעשרות מאנשיה היו מראשי החותמים על מכתב הטייסים המפורסם בימי המחאה, ושהיו מי שדרשו להשליכם לכלא (ולפרק את הטייסת).

החמישית, 101 חטופים עדיין מוחזקים בעזה. בשונה ממטרות מלחמה אחרות - להם נגמר הזמן, והממשלה מחויבת לתת להם (ולמשפחות שלהם) אופק כלשהו ובעיקר חיבוק חזק על רקע האירועים המכוערים של הימים האחרונים.