זירת הלחימה השמינית: האדישות מסוכנת לא פחות מאיראן וחיזבאללה

כמעט שנה למלחמה הרב־זירתית שנכפתה עלינו ב־7 באוקטובר. מלחמה בשבע זירות קרובות ורחוקות, מחמאס בעזה, דרך חיזבאללה בלבנון, איראן, סוריה, המיליציות בעיראק והחות'ים מתימן, ועד לטרור הפלשתיני ביו"ש.

דומה שמול זירה אחת חדשה אנחנו פחות סתגלנים ומתמודדים באופן לא מספק: אחרי כשנה במלחמה, דומה כי ההתרגלות והנרמול של השגרה הופכים לזירת הלחימה השמינית.

זו אותה התרגלות למלחמת ההתשה בצפון שמנהל חיזבאללה, לשגרת החיים שהורגלנו אליה, שהפנמנו ונרמלנו אותה. זו אותה התרגלות שאנו, כחברה, מקבלים על עצמנו מעצם נוכחותם של 101 מאנשינו, צעירים וצעירות, מבוגרים, חיילות וחיילים, חיים ומתים, בשבי חמאס - וכמעט נהיינו אדישים לכך. אירוע רציחתם של ששת החטופים הוציא את החברה הישראלית מאותה שגרה - אך זה עדיין לא משנה את העובדה ש"התרגלנו" לחיות עם העובדה שיותר מ־100 ישראלים נמצאים בשבי חמאס, ואנו ממשיכים בשגרת חיינו ומסתפקים בקריאת חדשות על עוד סבב משא ומתן שהסתיים ללא התקדמות, ועל עוד תנאים שמציב מי מהצדדים.

חברה אשר מנרמלת את המציאות המאוד לא נורמלית, עם הזמן תאבד את המצפן הערכי והמוסרי שלה

זירת נרמול השגרה מאתגרת לא פחות מהתמודדות עם אויבינו מבחוץ. הסכנה שבאדישות, הסיכון שבקהות החושים והערכים, הם בעלי פוטנציאל הרסני לא פחות מאיום של איראן או של חיזבאללה. חברה שמנרמלת את המציאות המאוד לא נורמלית הזו, עם הזמן תאבד את המצפן הערכי והמוסרי שלה. חברה שמתרגלת לחיות בצל רעשי המלחמה, בין המרחבים המוגנים לדיור החלופי ובין המשפחות והקהילות שפונו מבתיהן והפכו לפליטות בארצן, תאבד את הזהות שלה.

לאיבוד המצפן הערכי והזהות האישית והלאומית יש סיכוי לפרק מבפנים את הלכידות, ההזדהות והמחויבות שלנו לקולקטיב החברתי שנקרא מדינת ישראל. אפשר לבנות כוח צבאי, אפשר לרכוש מערכות וחימושים חדשים, אפשר אפילו לייצר בריתות אזוריות וקואליציה בינלאומית - אך יהיה קשה הרבה יותר לשקם את המחויבות ואת ההזדהות של אזרחי המדינה.

אסור לקברניטי המדינה לקבל את נרמול השגרה כמעין הודאה או אישור של האזרחים להמשיך באותה המציאות. אנחנו האזרחים צריכים להיות יותר אקטיביים בתיווך המציאות למקבלי ההחלטות ולשמור את השגרה הבלתי סבירה במודעות הציבורית והתקשורתית.

לא היינו רוצים לחיות בחברה שתתרגל לחיות במציאות של ירי רקטות וזמזומים של כטב"מי נפץ ושתקבל את העובדה שבסופה של המלחמה אנו עלולים למצוא עצמנו עם עשרות "רון ארדים" - אלו לא מדינה וחברה שהיינו רוצים לחיות בהן.

אסור שיקהו חושינו, ואסור שנקבל בהכנעה את המצב. ראוי שנתמודד עם נרמול השגרה שנכפתה עלינו בשנה האחרונה כאילו היתה זו זירת מלחמה שמהווה איום קיומי על עתידנו.

הכותב היה בעברו מפקד מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר, וכיום הוא יועץ אסטרטגי