ההחלטה להישאר בציר פילדלפי: מה שהיה צריך לומר לשרי הקבינט

שרי הקבינט לא הבינו, או לא רצו להבין, על מה הם הצביעו ביום חמישי בלילה. הם נדרשו להכריע בסוגיה חלקית - השהייה בציר פילדלפי - שנותקה במכוון מהשאלה הרחבה יותר של עסקת החטופים, ומשאלת־העל - מהן מטרותיה של ישראל במלחמה.

הצבעה הוגנת, לו נערכה כזאת, היתה מציבה דילמה מורכבת יותר: האם השרים תומכים בהישארות בציר פילדלפי בידיעה שמשמעות החלטתם היא הותרת 30 חטופים חיים (מספר המשוחררים המיועד בעסקה) בעזה לפרק זמן לא ידוע. סביר שחלקם לפחות, על פי התבטאויותיהם בעבר, היו מצביעים אחרת.

ולו הדיון היה רציני באמת, כמתחייב מדיוני קבינט, היתה מובאת בפניו שאלה רחבה בהרבה: האם השרים תומכים בהישארות בציר פילדלפי, שמשמעותה המשך המלחמה בעזה, וגם המשך המלחמה בחזיתות האחרות ובראשן בצפון, תוך ויתור על אפשרות של הסדרה רחבה ושל קידום התוכנית הסעודית שתאפשר לישראל אופק אזורי חדש. או במילים אחרות: המשך הדשדוש הקיים (המדיני, הביטחוני והכלכלי) מול פוטנציאל לשיקום מהיר בכל חזית אפשרית.

שאלת פילדלפי - טקטית

בחירתם של השרים בפילדלפי מאכזבת לא רק משום רדידות הדיון והמחשבה וקוצר הראיה האסטרטגית, אלא משום שהם הובלו בעיניים פקוחות לעבר תהום מוסרית ומקצועית. מוסרית, משום שמשמעות החלטתם היא ויתור על החטופים, שהופקרו על ידי ישראל ב־7 באוקטובר ומופקרים על ידה מאז בכל יום מחדש, וכעת ביתר שאת על רקע העסקה שעל הפרק. מקצועית, משום שהפיכת ציר פילדלפי לנקודה הארכימדית בביטחון ישראל היא עניין לא רציני, בלשון המעטה. ודאי כשמנגד עומדות שלל סוגיות ביטחוניות חשובות פי כמה - מהגרעין האיראני, דרך פוטנציאל המלחמה מול חיזבאללה בצפון, ועד לטרור ביו"ש שמרים ראש בשבועות האחרונים לגבהים מטרידים.

השהיה בציר פילדלפי היא עניין טקטי. מערכת הביטחון הבהירה שתדע לתת פתרונות לסכנת ההברחות, וכי ממילא מדובר בעניין קצר מועד: בששת השבועות של הפסקת האש בחלק א' של העסקה לא יוכל חמאס להשמיש את המנהרות שהושמדו או לחפור חדשות. הפעולות האלה יארכו חודשים, ובזמן הזה תדע ישראל להתארגן - מדינית, מבצעית וטכנולוגית - כדי להבטיח שאוטוסטרדת ההברחות מתחת לציר לא תחודש.

ההחלטה לבכר את ההישארות בפילדלפי מלמדת שני דברים. האחד, שבנימין נתניהו אינו רוצה עסקה, או שהוא מוכן לסכן את החטופים בהמתנה לעסקה מושלמת שלא תגיע. והשני, שבניגוד להצהרותיו הפומביות והבטחותיו לשלל מנהיגים בעולם, ישראל מתכוונת להישאר לשלוט ברצועת עזה, כלומר לשלוט בשני מיליון פלשתינים, על כל משמעויותיה המדיניות (מול ארה"ב, אירופה ובעיקר מצרים), הביטחוניות (כוחות גדולים, הרוגים רבים, עוד עשרות ימי מילואים לכל חייל בשנה) והכלכליות (מיליארדי שקלים בשנה רק ללחימה, ועשרות מיליארדים אם ישראל תצטרך להחזיק את עזה גם מבחינה אזרחית) של החלטה כזאת.

על כל אלה שרי הקבינט לא נדרשו להצביע. לא שאלו אותם גם אם לא הגיע הזמן להסיט את הפוקוס לצפון, שנכתש כבר 11 חודשים ללא אופק ומבלי שהוכנס אפילו למטרות המלחמה. מבחינתם הדיון צומצם לכן/לא פילדלפי, שאלה ילדותית שהזכירה במקצת את קריאתו של אריאל שרון המנוח במרכז הליכוד "מי בעד חיסול הטרור".

קרב צעקות עם גלנט

מדאיג מאוד לגלות שכך מתנהלים הדברים בפורום שאמור לקבוע את גורלנו. מדאיג שראש הממשלה בז כך לשריו, ולאזרחיו, ומדאיג ששריו מוכנים לתת לכך יד. דבריו של השר רון דרמר בדיון על כך ש"ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה", לימדו על הלך רוח מסוכן בסביבת נתניהו, שמשוכנע שהוא שליט יחיד שזכותו לעשות בישראל כרצונו. לכן גם הוא נגרר (בניגוד לאופיו) לקרב צעקות עם שר הביטחון יואב גלנט: נתניהו פשוט לא מסוגל לחיות עם העובדה שמישהו חושף את ערוותו ברבים, ולכן גם מיהר להצביע כדי "לנצח" - ולעזאזל המחיר של הניצחון הזה.

בשישי בבוקר, כמה שעות אחרי ההצבעה, יצא נתניהו - על מאבטחיו ושוטריו והטרלול המוחלט שכל גיחה שלו גוררת - למסעדה מפונפנת בקיסריה. זה היה מפגן משווע של אטימות וחוסר צניעות, שלימד עד כמה גדול הפער שבין המנהיג הנהנתן ל־107 החטופים שאת גורלם חרץ זמן קצר קודם לכן.