הברית עם הדרוזים מחייבת תגובה עוצמתית בלבנון

מנהיג העדה הדרוזית בישראל שייח' מוואפק טריף הדגיש בביקורו באזור האסון כי הדרוזים לעולם לא ינטשו את אדמתם ובתיהם. סבל העקירה של עשרות אלפי תושבי הגליל שממתינים לשובם הביתה, מסמן לכל תושבי הגולן את הלקח שיש להיאחז במקומם בכל תנאי למרות הסכנה.

צה״ל וחייליו בוודאי מחויבים לכל מאמץ להרחקת ולדיכוי האיום על אזרחי הצפון. אבל רק עובדי האדמה במטעים ובשדות בקדמת הגבול - במאמץ משותף דרוזי ויהודי, ואף אני עמהם כתושב הצפון - הם המעניקים למרחב את ממדי המשמעות של מולדת.

כפי שקבע משה סמילנסקי איש העלייה הראשונה מרחובות ״אם חקלאות כאן מולדת כאן״. בנחישות יום יומית, חקלאי הצפון ועוטף עזה ממשיכים כך את מורשת תל חי בהתמסרות לרעיון שגבולות המולדת נקבעים בקו התלם האחרון של המחרשה.

לנוכח האסון הקשה במג'דל שמס, מתבקשת נקודת מבט פורצת דרך על השלכותיו לעתיד מדינת ישראל. הרשתות החברתיות הוצפו במוצאי שבת בציוצים על הציפיות לתגובה קשה. אולם כמו ציוץ הציפורים גם ציוצים אלה אינם מקדמים את התפנית הנדרשת באסטרטגיה הישראלית הנתונה מכבר בשיתוק רב מערכתי.

אם מדינת ישראל תחליט גם הפעם על לא יותר מתגובה מרוסנת, יהיו לכך שיקולים תבוניים שלכאורה כולם נכונים. אלא שמלחמה היא אירוע רחב וכאוטי שבשעותיה הגורליות, ובעוצמותיה חומקת מכל מסגרת תבונית לוגית. קבלת החלטות במלחמה מחייבת מבט שמעל לתבונה הנורמלית.

אם ניהול מלחמה היה עניין צרוף של שיקול דעת תבוני, אולי מכונת בינה מלאכותית עם יכולות עיבוד נתונים על-אנושיות, הייתה צריכה להוביל את קבלת ההחלטות האסטרטגיות.

מה שמיוחד באירוע במגרש הכדורגל בשולי החרמון הוא העובדה שהנפגעים כולם הם נערים ונערות דרוזיים, מה שתובע ממערכת הביטחון ומהקבינט המדיני להבין את המחויבות הייחודית הטמונה בעובדה זו. בקוד התרבותי העתיק המוכר גם בתנ"ך, האחריות והמחויבות של ריבון לבני בריתו עולה על המחויבות שלו למשפחתו ולבני שבטו. לפגיעה בקוד הזה עלולות להיות תוצאות הרות אסון.

כדאי לעיין לעומק בהתלבטות הקיימת עשרות שנים בין תושבי הכפרים הדרוזים בגולן בשאלת הצטרפותם למדינת ישראל באזרחות מלאה. בצדק רב הם מטילים ספק בוודאות שיכולה מדינת ישראל להעניק להם שלא ימצאו עצמם לפתע מושבים ב"הסכם שלום" לריבונות סורית. הם נוהגים להצביע על האופן הבוגדני שבו נטשה מדינת ישראל את בני בריתה בצד"ל.

בשעה שאיראן יצרה סביב מדינת ישראל מערכת בריתות של כוחות שלוחים (פרוקסי), ישראל איבדה בנסיגתה חסרת המעוף מרצועת הביטחון בלבנון, את הסיכוי לשיתוף פעולה עתידי עם בני ברית שמחוץ לגבולותיה.

מהרב אברהם שפירא שכיהן כרב ראשי למדינת ישראל למדתי עד להיכן מגיעה החובה הריבונית לבני ברית. על המלחמה מול מלכי כנען בגבעון בה ציווה יהושוע "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", הסביר הרב שפירא מדוע הוצרך יהושע לנס המופלא של עצירת השמש. הגבעונים כרתו ברית עם יהושע ועל כך יצאו נגדם מלכי כנען למלחמה. יהושע היה זקוק לעצירת השמש כדי שיוכיח ויבטא לאור היום את מידת החובה שלו לצאת במלוא הנחרצות להגנת בני הברית הגבעונים. עד כדי כך גדולה החובה להגנת בני הברית שבעבורה ראוי היה להתחולל אותו נס חסר תקדים.

פתגם ידוע בערבית אומר: "נחנא מעא אל חיט אל וואקף" ופירושו: אנחנו עם הקיר הניצב איתן. מי מוכן להישען על קיר מתנדנד? היכולת להתנהל כקיר איתן בתחושת וודאות, היא המפתח לשימורה של מערכת בריתות, זו התכלית הנדרשת בשעה זו מתגובה צבאית ישראלית הולמת נגד חיזבאללה ולבנון.

ראוי להפנים שאת ההיגיון הזה קשה להסביר למתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין. הוא לכוד בפרקטיקה התבונית המערבית של ציפייה בכל מחיר ליציבות, בחרדה מאובדן שליטה. זה מה שמכונן את האסטרטגיה האמריקאית באזור בשאיפתה למניעת התדרדרות למלחמה אזורית כוללת בכל מחיר - גם במחיר המשך עקירת כשמונים אלף ישראלים מביתם בצפון הארץ. המשך ניהול המלחמה בצפון בציות למסגרת זו של עקרונות המדיניות האמריקנית, יוביל את מדינת ישראל לאבד גם את המעט שנותר מדימוי עוצמתה.

במבט עקרוני, העניין הייחודי בהגיון הנדרש לניהול מלחמה טמון בהכרה ההכרחית שישנן במלחמה שעות הרות גורל, בהן דווקא השיקולים התבוניים הם אלה שעלולים להוביל לתבוסה.