"כל כדור שחמאס יורה יכול להיות האחרון שלו": כתבנו ביקר ברפיח

גם חולות רפיח, שהופכים בחסות הטנקים וההאמרים הצבאיים לאבק סמיך שמקשה על הנשימה והראייה, לא מסתירים מהלוחמים את המטרה והיעד - "אנחנו בדרך לניצחון, נגיעה מלהכריע את האויב. הוא כבר לא מתפקד, הוא תשוש, מדולל, חסר ניסיון. זה ייקח עוד קצת זמן, אבל אנחנו בדרך לניצחון", אומר סא"ל דותן מלול, מג"ד 932 של חטיבת הנח"ל.

הכי רחוק מביטויי ההסתה ומהוויכוחים עליהם, שנות דור ממחוזות הטוויטר הרעילים, נמצא יקום מקביל של לוחמים אמיצים, מקצוענים, נחושים. גם אחרי תשעה חודשים הם נשמעים חדורי מטרה להשמיד את הרוע האכזרי בעזה, לנסות להביא חטופים ושקט לתושבי מדינת ישראל. "יש פה רגעים שאתה צובט את עצמך לראות אם זה אמיתי", מספר מלול. "אחרי חודש בתוך הרצועה אני מקיים שיחה עם הלוחמים ואומר להם שעוד שבוע-שבועיים נצא לרענון. עוצר אותי לוחם בגדוד ואומר לי: 'המג"ד, יש פה משימה, יש חטופים, לא רוצים לצאת לרענון, רוצים לסיים את המשימה'. זה מדהים. אתה שואל אם יש עדיין כוח להילחם? כן, המון כוח. אנחנו מוכנים להקריב עד הסוף".

מלול, 33, נשוי ואב לשלושה ועוד אחת בדרך, הוא מפקד עז רוח, כריזמטי ומעורר השראה. הוא כבר הספיק להילחם עם הגדוד שלו בשאטי, ברימאל, בזיתון ובשיפא. בחודשיים וחצי האחרונים הוא וחייליו מטהרים את רפיח.

אר.פי.ג'י בחדר הילדים

מה מצאתם עד כה?

"פירים בתוך חדרי ילדים, אמצעי לחימה מכל הסוגים, טילי אר.פי.ג'י, בתים ממולכדים, עמדות צליפה. לפני שלושה ימים הזזנו מיטת נוער בחדר ילדים ומצאנו פיר ובתוכו רובים וטילי אר.פי.ג'י. בתחילת הלחימה היינו בהלם שזה בבתי ספר ובגני ילדים. כיום אנחנו כבר לא מופתעים".

ציר פילדלפי, שעליו אנחנו נוסעים, הופך להיות אחת הסוגיות החשובות במשא ומתן על עסקת החטופים, לדברי סא"ל מלול השליטה עליו היא קריטית. "אתה חונק את האויב, עוצר את ציר האספקה הכי גדול. עכשיו כל אר.פי.ג'י שהוא יורה - יכול להיות האחרון. כל כדור יכול להיות האחרון. זו בעיה בשבילו. מאז שלקחנו את פילדלפי כללי המשחק השתנו, לא הייתי מוותר עליו. היינו במעבר רפיח ביום הזיכרון. כקצין בצה"ל אין מקום בעולם שהוא יותר ערכי להיות בו בשעה הזאת. בשעת הצפירה כל לוחם מסתכל על חברו והם מבינים את המשמעות. אנחנו פה עכשיו כדי שהילדים שלנו לא יהיו פה אחר כך".

על מבנה אונר"א, שגם בו נמצאו אמצעי לחימה, השתלטו לוחמי הנח"ל, חלק ניכר מהם בוגרי מחזור נובמבר 21' שיצאו לחופשת השחרור שלהם. חלקם יחזרו לאחר מכן להמשך השירות, בגלל מצוקת כוח האדם בצה"ל. הם חלק מהחיילים ששירותם יוארך בעוד ארבעה חודשים בהתאם להחלטת הממשלה שהתקבלה ביום ראשון.

"צריך אותנו כאן"

הלוחמים שלמים עם השירות ועם הנתינה שלהם. כשמזכירים להם את העובדה שבעוד להם מאריכים את השירות, חלקים גדולים מדי באוכלוסייה כלל לא מתגייסים, הם אומרים בפשטות: "צריך אותנו כאן". "זה מבאס, ובעיקר מבאס את ההורים והחברה", אומר בחיוך עמית פסקל, לוחם בגדוד 932. "אנחנו נושכים שפתיים ומבינים שצריך אותנו כאן. צריך להסתכל על עצמך, לראות מה אתה יכול לתרום - זה מה שאנחנו עושים".

"התמכרנו לשקט זמני"

לדברי אור אסרף, לוחם נוסף בגדוד, "זה מדכא כמו שזה מדכא עוד אנשים בחברה. יש שסעים, אבל צריך לפתור אותם באזרחות. עכשיו זה הזמן שלנו לעבוד פה".

ברפיח נתקלנו גם באל"ם ניסים חזן. הוא אמנם יצא לחופשת לימודים, אבל חזר במלחמה כדי לתת יד. לחזן יש תובנות חשובות על שאלת השאלות – "איך הגענו ל־7 באוקטובר". לדבריו, "חשבנו שמעבר לגדר הם חיים את חייהם, לא שאלנו למה הם צריכים פה כל כך הרבה אמל"ח.

"הם אמרו 'אנחנו מתכוונים להשמיד את מדינת ישראל' וזלזלנו בזה, לא האמנו שזה רציני. כשאתה רואה שהכוונות שלהם מתחברות עם המעשים שלהם - אתה מופתע בדיעבד".

חזן מוסיף: "היינו חברה שמנרמלת טרור, שמעדיפה שקט זמני ומתמכרת לשקט. ידענו שיש אנשים רעים מעבר לגדר ולא חשבנו שזה יכול להתפוצץ עלינו. אני מקווה שלא נחזור לזה, לחברה שמנרמלת טרור, שמעדיפה שקט זמני. אם נגיד בנחרצות שאנחנו פה לעוד שש שנים - נהיה פה שבועיים-שלושה, ואם נגיד שאנחנו רוצים ללכת - נישאר פה באמת עוד שש שנים".