"המוות אופף אותך מכל הכיוונים": לפני עשור הוא לחם בצוק איתן, והיום - מתזז ברחבי רצועת עזה

בגיל 34 רס"מ (מיל') יהודה הרמן לא חשב שיחווה מלחמה שנייה בחייו. לפני עשר שנים הוא לחם במבצע "צוק איתן", כעת הוא מציין כ־230 ימי מילואים, מתזז ברחבי רצועת עזה, איש יחידת הניוד של חטיבת גבעתי. לא עוד נהג, אלא נהג מבצעי, על כלי רכב ייעודיים ומהירים שאיתם הוא הסיע בחודשים האחרונים כוחות מיוחדים, מחבלים שבויים וגם גופות של חללים.

"ניוד הוא מקצוע מסוכן", הרמן הסביר כשנפגשנו בבסיס, בשדה תימן. "אין לו תורת לחימה מסודרת. התו"ל הצה"לי הוא להכניס לוחמים לשדה הקרב ברק"ם (רכב קרבי משוריין) והיום התנועה במרחב הלחימה היא באמצעות נמ"ר (נגמ"ש מרכבה) ואכזרית (נגמ"ש כבד). הבעיה היא שאתה לא רוצה להוציא כלי רכב ממוגן בזמן תקיפה כדי להחליף כוח או להוציא פצוע.

אנחנו מדברים על עמוק בשטח האויב. לכן הניוד הוא כוח מקצועי ולא רק בנהיגה, זו גם רמת התיאומים והבנת השטח. במשימות האלה המהירות קובעת ולאו דווקא הקמ"ש, אלא ההבנה שלא עוצרים. מכינים ציר, עולים מול כל הכוחות מראש ואם צריך שולחים זיק (כטב"ם) לעשות 'ויש' על המסלול. לפעמים מעלים רחפן, מוודאים שאין כוח תקוע ומבקשים מכל הכוחות בחצי השעה הקרובה לא לבצע נסיעות על רשימת הצירים. סוד המשחק הוא מהר, רציף ועם אפס תקלות".

יחידת הניוד המטכ"לית 5515 הוקמה ב־1988, אבל הרמן לא משתייך אליה. הוא התגייס בשירות הסדיר ליחידת רימון והיה זה מפקדה, בני מאיר, שהחליט להקים ב־2011 כוח ניוד גם אצלו. "בני אמר שהוא מחפש מישהו שיסייע בהקמה, אמרתי לו שזה נשמע מעניין ושאלתי 'מה יש להם?'. ענה 'כלום'. אמרתי שזה מתאים לי".

רגע משנה חיים

הם גייסו חיילים מצוותים ביחידה ומילואימניקים מתחומי הרכב, והחלו לאתר כלים שמתאימים לאופי המשימות. "בהתחלה גירדנו האמרים מסיירת גבעתי", הרמן מספר. "ב'צוק איתן' כבר עמדנו עם 'חתולי בר', כלי רכב שרק לנו היו בצבא. הוצאנו מפס הייצור רכבים שהכינו מהם את ג'יפ סופה 3, ובנינו כלי רכב משלנו בלי דלתות וגג ומאחור הכנו מקום לקשר ולציוד".

במבצע "צוק איתן" חטיבת גבעתי החליטה שכוח הניוד שרימון בנתה ישרת אותה והיתה לחטיבה הראשונה בצה"ל שהחזיקה ניוד משלה. "לפני צוק איתן השתחררתי משירות קבע והייתי בטיול בארה"ב", הרמן מספר. "איך שפרצו הקרבות עליתי על מטוס והגעתי. ברמה הרגשית היה בלחימה הזו משהו מרענן, כי כחייל אתה במשך שנים מתאמן לאירוע שהרבה פעמים לא מגיע ופתאום אתה מוצא את עצמך בדבר האמיתי ומרגיש משמעותי. חלפו הימים ואף אחד שהכרתי לא נהרג. לא אגיד שכיף, אבל היה אדרנלין".

"צריך להבין שלפני עשר שנים הייתי בחור יותר צעיר ופחות חשבתי על הסביבה הקרובה. זה היה בחמישי בלילה, כשלמחרת ידענו שתהיה הפסקת אש. הכנסנו את רס"ן בניה שראל וסיירת גבעתי לתפוס מתחם. זוכר שקפצנו מהג'יפ לדיונות בפאתי רפיח והתחבקנו. היה אור ראשון ובניה אמר 'בעוד שבועיים נתראה בחתונה שלי'. שעתיים אחרי כן שמענו בקשר שיש אירוע רב־נפגעים בסיירת".

"התקדמנו על דעת עצמנו לגדר הגבול והודענו שאנחנו זמינים. פתאום הגיע כוח מעזה על רק"מים, וברנש (יהונתן צור ז"ל) קפץ מאחד מכלי הרכב. רצתי לחבקו והוא לא היה איתי. אמר 'לא הבנת מי נהרג?', באותו רגע קלטתי שזה יכול להיות רק בניה. זה רגע משנה חיים. זה המקום שאתה מבין כמה מלחמה בפנים היא דבר גרוע".

מבצע "צוק איתן" החל בתחילת חודש יולי 2014 והסתיים בסוף אוגוסט. בעשר השנים שחלפו מאז, היה הרמן, תושב יישוב במערב בנימין, ממקימי הסטארט־אפ המצליח "פייז מדיקל" שהחל בשלושה חברים והיום מונה כארבעים עובדים.

מלחמת "חרבות ברזל" תפסה את הרמן ימים ספורים לפני שהיה אמור להמריא לארה"ב בענייני עבודה. "המלחמה נפתחה בשש וחצי בבוקר, בשמונה החבר הכי טוב שלי - סא"ל יהונתן צור, מפקד סיירת נח"ל - נהרג כשהיה בדרכו לכרם שלום", הוא מספר. "באותו יום איבדנו גם את אל"ם אסף חממי, מפקד יחידת רימון לשעבר. התחלתי מלחמה עם אובדן כל־כך משמעותי והיא נראתה לגמרי אחרת". דבר הכי מלחיץ שיש

עולם הניוד, על פי הרמן, לא השתנה כל כך בעשר השנים האחרונות באופן עצים. את משאיות הטטרה הצ'כיות, שבהן השתמשו לפני עשור בצוק איתן, מחליפות כעת משאיות טקטיות FMTV. אמנם לא מדובר בשינוי מוטורי משמעותי, אבל מבחינת כוח, לכל חטיבה יש היום ניוד משלה והמעטפת ההגנתית שהנהג זוכה לה, בהחלט שודרגה.

"השת"פ מול חיל האוויר השתפר פלאים", הוא מספר. "קשה להשוות ל'צוק איתן' בגלל היקף הלחימה, אבל הוא ברמה מאוד גבוהה. היום אם מזהים אויב, אתה עולה בקשר ותוך פחות מדקה זיק יורד על המבנה. במשימות מורכבות, עם כוחות מיוחדים, תמיד נדרוש שחיל האוויר יהיה מעורב, כדי שנקבל במינימום זיק שיטוס מעלינו לאורך הפעילות, עד מסק"ר (מסוק קרב) שיהיה חלק מהשיירה. מבינים שאם כלי רכב נתקע, חייבים שמישהו יגן עליו".

הרמן זוכר מבצע כזה בתחילת המלחמה. "לילה אחד הכניסו פלגה מאחת היחידות המיוחדות בצה"ל לפשיטה על מתקן אסטרטגי של חמאס", הוא מספר. "זה אירוע שבמשך יום שלם התכוננו אליו. למדנו צירים, צירים חלופיים, שלחנו מהבוקר עד הערב גיחות צילום של כטב"ם".

"המבצע עבר חלק ובלי נפגעים וההקלה היא כשהלוחמים יורדים מהמשאית. כשיושבים לך מאחור חיילים זה הדבר הכי מלחיץ שיש. אתה נוסע לתוך שטח לא מטוהר ויכולים להיות איומים מכל כיוון. אתה עובד בקור רוח, אבל מבין שאם תטעה - הם יכולים להיפגע".

הרמן פטריוט, לא נוטש

אותו אירוע דרמטי לא הסתיים מבחינת הרמן. בשעות הבוקר העירו אותם לפעולה דחופה. "אמרו 'צריכים שתיכנסו באור יום, כי תפסנו כמות אדירה של מחבלים, פעילי חמאס בכירים'. הבנו שזו משימה דחופה, כי אולי יש להם מידע על החטופים. נכנסנו למתחם שלילה לפני כן פרקנו בו כוחות, ומילאנו משאית שלמה בשבויים".

"באותם רגעים צה"ל עבד בשיא העוצמה וזה היה מרשים. היום אפשר להתפוצץ. תבין, נכנסתי באור יום, סיכנתי את עצמי במשימה ערכית, ובגלל התנהלות לא רצינית של פקידים, הבאתי שבוי שכנראה כבר שוחרר ויכול היה להיות קלף מיקוח. הזיה".

העבודה ברצועה קשה, שחורה, לחוצה, לעיתים מטלטלת נפשית. "המוות אופף אותך מכל הכיוונים", הרמן מעיד. "מתעסקים בפינוי פצועים והרוגים, מפנים בשיא המהירות. יש מצב שאתה שם גופה איתך בהאמר בין לוחמים, לא בוחל באמצעים כדי לחלצה. היו גם משימות אחרי שהגיע מודיעין על אזורים שבהם מחבלים קברו גופות, ועלה חשד שחלק הן של חטופים. זה היה מזעזע. אתה ממלא משאית ומביא אותה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. יכול להיות שמישהו נסע לידי בנתיבי איילון ולא ראה, כי המשאית גבוהה, אבל היא היתה עמוסה גופות מחבלים".

הרמן פטריוט. לא נוטש את תפקידו אף שיש לו עסק מצליח, אבל מספר שחלק מחבריו ליחידה כבר השתחררו מאחר שלא היו יכולים לעמוד בעומס, וגם הוא כבר עולה על כלי הרכב המבצעי רק כשצריך, למשימות ממוקדות.

"המלחמה הזו קשוחה", הוא מודה. "בעל כורחי מצאתי את עצמי חוזר לקבע. תשעה חודשים אני מסתובב עם רובה, על מדים, וחי בעולם של צבא, הדבר האחרון שחשבתי שיקרה. רק שב־7 באוקטובר נסענו לבסיס מבלי להתלבט והיתה תחושה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. עם הזמן זה נהיה מתסכל. אני שומע לפעמים ברדיו במה המדינה מתעסקת אחרי לילה שלם של נהיגה ברפיח. זה לא משנה באיזה צד אתה, הפוליטיקה כאן קטנה ורדודה ואלה האנשים ששולחים אותנו להילחם".

"זה מרגיש שלא כולם איתנו במערכה וגם לא מתחת לאלונקה, אז כן, זה קשה. לפעמים עדיף להיות בתוך עזה, מנותק, או לשקוע בצרות הקטנות של העבודה".