מדינה במלכודת מנהיגיה: 7 באוקטובר - ישראל נקלעה לטבעת חנק

עכשיו כבר ברור שוועדת החקירה הממלכתית שתקום בסופו של דבר תידרש לחקור גם את אירועי שמונת החודשים האחרונים, מאז 7 באוקטובר, ובמיוחד לקבוע מי אחראי למלכודת הרב־ממדית שנכנסנו לתוכה. 

כי כל מי שחי פה שותף לאותה תחושת החנק והשיתוק, שלא נובעת מאובדן אמונה בכוח של העם, של החיילים או של מפקדי השדה, אלא מאובדן האמון בהנהגה. כי ברור שמי שמובילים אותנו איבדו את הדרך - מחמשת מופלאי קבינט המלחמה ועד לצמרת מערכת הביטחון. ברור שבחדלונם הם הכניסו את מדינת ישראל למלכודת מסוכנת.

ראשי הממשלה והצבא מנהלים טקטיקה של משיכת זמן והטלת האשמות. הפוליטיקאים מפחדים להכריע, משותקים מאימת הממשל האמריקני, חוששים מהשותפים הקואליציוניים או מהבוחרים. וכך, בפעם הראשונה זה עשרות שנים, מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית. זו לא נובעת מהיכולות האמיתיות שלנו, אלא מהטעויות הקיצוניות של המנהיגים ומחוסר היכולת שלהם להוביל. במקום ניצחון מוחלט, אנחנו מבוססים בכישלון טוטאלי ובסיכון לאומי.

מפחדים להכריע

קחו, למשל, את רפיח ואת ציר פילדלפי. יותר משבעה חודשים מאוחר מדי, התחלנו להשתלט על קו הגבול הקריטי עם מצרים - מהלך שחייב היה להיעשות מייד עם הכניסה לצפון עזה. אבל עדיין, גם עכשיו עובדים עלינו בעיניים. בפילדלפי, אחד מהיעדים הקריטיים של המלחמה, צה"ל עדיין גורר רגליים ולא השתלט סופית על השטח, למרות הצהרות דובר צה"ל.

במקביל, פורסם שצה"ל והממשלה הסכימו להשליט את אבו מאזן במעבר רפיח, בניגוד לכל היגיון והסקת מסקנות, שמחייבים שליטה מוחלטת באוטוסטרדת הטרור ששוררת שם מאז 2005. הונאת הציבור ניכרת במיוחד בעניין מרכז רפיח. לשם לא נכנסנו בכלל. אנו גוררים רגליים בפאתי העיר כבר שבועות, נמנעים מלכתר אותה ולחנוק את כוחות חמאס שבפנים.

מלחמת ההאשמות בין הפוליטיקאים לצמרת הצבא בעיצומה, וחלקו של המטכ"ל גם במחדל שמונת החודשים האחרונים עוד ייחקר, אבל ברור עד כמה לא ניתנה הפקודה החד־משמעית להכריע. אצל גנץ, איזנקוט ודרעי המגמה ברורה וחד־משמעית - לעצור את המלחמה, כמעט בכל מחיר. המטרה - לרצות את וושינגטון ולהיכנע לדרישה ההיסטרית להציל את מי מהחטופים שנותרו בחיים, גם תוך ביצוע מעשה ייאוש שיסכן את עצם קיום המדינה.

נתניהו עצמו מתמרן, מושך זמן ומלהטט, כפי שעשה מאז ומעולם. הוא קרוע בין קטבים בלתי אפשריים. האמריקנים מאיימים עליו בנבזות, ואין לו כוח לעמוד מולם - בניגוד לבן־גוריון, לבגין ולמנהיגים בעלי עמוד שדרה. הוא מנסה להרוויח זמן עד לבחירות בארה"ב, עד לסוף מושב הקיץ של הכנסת, עד להחלטת בג"ץ - הכל חלק מטקטיקה קצרת מועד של ניסיון לתעתע בכולם.

ראש הליכוד מפוחד מאפשרות הפרישה של גנץ ואיזנקוט מהממשלה, ומבין עד כמה יהיה לו קשה להוביל מלחמה ומערכה בינלאומית בלי הלגיטימציה של המחנה הממלכתי. בד בבד, מתקתקים להם הגיוס והסנקציות נגד החרדים, אף שקשה מאוד לראות את הרבנים ואת הח"כים החרדים מפילים את הקואליציה ללא אלטרנטיבה טובה יותר.

מנגד, מי כמו נתניהו יודע שעצירת המלחמה תרסק בוודאות את הקואליציה שלו. כי בציונות הדתית ובעוצמה יהודית יש נחישות אמיתית לא לקחת חלק במעשה התאבדות לאומית כמו זה שטמון בהצעה שהציבה ישראל לעסקה עם חמאס. "מעבר לכל שיקול אלקטורלי, מדובר במהלך שווה ערך בחומרתו להסכמי אוסלו", נאמר לי מבין חברי הממשלה. "אנחנו לא נהיה שם כדי לתמוך באסון כזה, ונתניהו מבין זאת".

השיתוק והתבוסה היומיומית בצפון נובעים ישירות מהדשדוש המשתק בדרום. מיוני 1982 ביליתי בלבנון כשנה וחצי כקצין צעיר, כדי לשים קץ לתופעת הקטיושות הבודדות שנורו מדי פעם לכיוון קריית שמונה. מוטטנו אז את הצבא הסורי ואת אש"ף, גירשנו את ערפאת מלבנון ובנינו את ההרתעה של מדינת ישראל להרבה שנים. העובדה שמדינת ישראל לא ריסקה עד היום את התשתיות בלבנון, ולא השתלטה על דרום לבנון כולה אחרי המלחמה שפתח חיזבאללה נגדנו, מסכנת את עתיד הפרויקט הציוני.

זה ברור בטהרן ובביירות, וברור גם לכל מי שעיניו בראשו אצלנו, אבל אין להנהגה כוח לעשות מעשה. לא היה כוח למגר בבליץ את עיקר הכוח של חמאס בדרום בתוך שלושה חודשים, ועכשיו אין כוח ללחוץ על הדוושה במשך שבועיים ברפיח ובמחנות המרכז, ואז להבעיר את חיזבאללה ואת ארץ הארזים, להחזיר את תושבי הצפון הביתה - ולהמחיש שאנחנו כאן כדי להישאר.

עסקת התאבדות

הנאום של ג'ו ביידן ביום שישי שעבר מתחבר למדיניות הכוללת שהוא מוביל - לעצור את המלחמה בכל מחיר כדי להציל את מערכת הבחירות שלו. לא צריך להתעמק מדי בקווי המתאר שהציב הנשיא האמריקני כדי להבחין בקטסטרופה שטמונה בהם: החזרת שלטון חמאס, שיבת כל העזתים לבתיהם, שחרור אלפי רוצחים מבתי הכלא ופגיעה יסודית בביטחון ובהרתעה של מדינת ישראל.

גם לא צריך להיות גאונים כדי לעמוד על חוסר ההיגיון שטמון בהצעה, שבה לא קיים כל שוט נגד חמאס בסיום המשא ומתן. זו הצעה שמשמעה עצירת המלחמה, בערבות אמריקנית.

הנאום של הנשיא האמריקני היה מניפולטיבי ודורסני, והתערב בחוצפה בענייניה של מדינה ידידה. כל־כולו נובע מהשיקולים האישיים של הנשיא, שרק רוצה שנעוף לו מהעיניים. אבל ישראל התמודדה לא פעם עם לחצים אמריקניים דומים ויכלה להם, כשעמדו בראשה מנהיגים.

הבעיה היא שההצעה שנציגי ישראל הגישו לחמאס כמעט זהה למה שפירט ביידן. וזו לא הצעה מופקרת, אלא הכרזת כניעה. היא תכלול גם הרמת דגל לבן בצפון, כי תתלווה אליה הסכמה כוזבת נוסח 1701, שתיקרא "הסכם מדיני" אבל שוב תוביל לגדר שלנו את חיזבאללה, שיבנה את ההתקפה הבאה. עכשיו הוא יתעצם עוד יותר, טעון בחוצפה גדולה במיוחד, יודע שמדינת ישראל מפוחדת ולא באמת תעז לפגוע בו.

רוח אחרת

דומה שאין תקנה למנהיגות הנוכחית של מדינת ישראל, האזרחית והצבאית. כל מי שיושב בקבינט המלחמה ובצמרת מערכת הביטחון אשם במחדל שמונת החודשים האחרונים. קו אחד נמשך מעסקת ג'יבריל ומהסכמי אוסלו, מההתנתקות ומהטענה להרתעת חמאס, ועד להלך הרוח שהוביל אותנו למלכודת הנוכחית.

את הרוח הזו חייבים להפוך - למוטט סופית את חמאס ולשלוט צבאית בעזה עד להודעה חדשה. בלבנון, לשנות את המשוואה של הדור האחרון, מאז הבריחה של אהוד ברק. לשם כל אלו, לא יהיה מנוס מהכנסת מפלגות ומנהיגים חדשים, שיחדירו רוח חדשה. כזו שתטאטא את כל הרפיסות והניתוק של מי שהכניסו אותנו למלכוד הנוכחי. √