המחלוקת בין השרים - מחדל עם השלכות עתידיות הרות גורל

בצלאל סמוטריץ' ויואב גלנט לא המציאו את היריבות בין משרדי (ושרי) האוצר והביטחון. ההיסטוריה מלאה שרים ופקידים בשני המשרדים שהתקוטטו ביניהם, לעיתים בקולניות ולעיתים בחדרים הסגורים. תקציבי העתק עמדו תמיד בבסיס המחלוקת, ובעיקר הרצון בשליטה: כל אחד מהשרים רצה להיות זה שקובע.

אלא שכל זה קרה בעיתות שלום. מה שקורה כיום הוא חריג ומסוכן משום שהוא מתרחש בזמן מלחמה. המחשבה ששני השרים האלה לא מסוגלים לשבת ביחד ולסכם, לטובת ביטחון המדינה, היא לא פחות ממבעיתה. המשמעויות של המחדל הזה הרות גורל בטווח הקצר, בטווח הבינוני ובטווח הארוך.

בטווח הקצר נדרש צה"ל לקצוב מלאים וחלפים, מחשש שהם יאזלו ולא יהיה מהיכן למלא את החסר לצרכים עתידיים (למשל למלחמה בצפון). בטווח הבינוני ייפגעו מערכי ייצור בארץ ובחו"ל, וכתוצאה מכך יפוטרו עובדים ויאבדו מוקדי ידע. ובטווח הארוך תוביל הפגיעה בהתקשרויות קריטיות לעיכוב בהגעת פלטפורמות חיוניות – בעיקר מטוסי קרב ומסוקים.

מה שקורה כיום הוא חריג ומסוכן משום שהוא מתרחש בזמן מלחמה. המחשבה ששני השרים האלה לא מסוגלים לשבת ביחד ולסכם דברים ביניהם, לטובת ביטחון המדינה, היא לא פחות ממבעיתה

המחדל הזה מחמיר בגלל מצבה האסטרטגי הבעייתי של ישראל. הבידוד המדיני המחריף, שנגרם כתוצאה מהניהול הכושל של המלחמה בעזה, מוביל לכך שישראל יכולה להסתמך פחות ופחות על מדינות זרות בכל הקשור לאספקת אמל"ח ורכיבים קריטיים לייצור בארץ. הרצון להישען בעתיד על תוצרת כחול־לבן מבורך, אבל היתכנותו חלקית בלבד וכדי לממשו יידרשו שנים והשקעות עתק. בינתיים תלויה ישראל בזרים – בעיקר אמריקנים – שמתחזקים את צה"ל במיטב הכלים והתחמושת מכספי משלם המיסים האמריקני.

להשקיע בחימוש ישראלי

במצב הדברים הזה מצופה היה מהממשלה לבצע שני תהליכים מהירים. הראשון - לחתום כמה שיותר על כמה שיותר עסקאות אסטרטגיות עם האמריקנים, כדי להבטיח שתקבל כמה שיותר מוקדם את האמל"ח שדרוש לה לקיומה. השני - להשקיע כמה שיותר בכמה שיותר קווי ייצור חדשים בארץ, כדי לספק את הדרוש לצה"ל ולהקטין בהדרגה את התלות בזרים.

אלא שאגו וכבוד מונעים משני התהליכים האלה להתממש. את האזרח לא צריך לעניין מי אחראי: יש ממשלה, ויש מי שעומד בראש הממשלה, ומתפקידו לדאוג שהשרים לא יתקוטטו אלא יחליטו, ואם הם לא מסוגלים להחליט בעצמם אז עליו להחליט במקומם. זה מה שאמור לעשות כל מנהיג שמבין מה משמעות דחייה של כמה שנים בהגעת טייסת אסטרטגית, או בצורך הקריטי לתגבר את כמות המיירטים לכיפת ברזל.

לרוע המזל זה לא קורה, ולכן אנחנו נדרשים לשרים עצמם. גלנט לא חף מענייני אגו, והקשב שלו לדעות שונות משלו נושק למינימום, אבל הוא הצד הפחות בעייתי בסיפור הזה. מולו ניצב שר שלא מבדיל בין מטוס למסוק או בין מרגמה לתותח, אבל מתיימר לקבוע מה צה"ל צריך – היום, ולעשרות השנים הבאות. טענתו כי צה"ל כשל ב־7 באוקטובר ולכן אינו כשיר לקבוע בעצמו את צרכיו היתה ראויה לדיון, אלמלא הוא עצמו היה חבר בכיר בממשלה ששותפה מלאה לאותו כשל בדיוק, כלומר שהיעדר הכשירות מתחיל אצלו.

יש בישראל עשרה מיליון מומחים לענייני ביטחון, אבל רק בודדים מבינים בביטחון לאומי, ועוד פחות בתהליכי רכש והצטיידות ברמת המאקרו. סמוטריץ' אינו נמנה עליהם, וגם לא אף אחד אחר בצמרת האוצר. מה שרוצים שם זה מה שרצו שם תמיד: לשלוט. זה הסיפור. והעובדה שהם עושים זאת בזמן מלחמה, כפי שחושפת לילך שובל, היא כאמור לא פחות ממבעיתה.

לרוע המזל, רק אותם מתי מעט שמבינים בביטחון גם מבינים את המשמעויות של המחדל הזה. למען אלה שלא, וביניהם שר האוצר, נגיד שאת המחיר נשלם כולנו: בביטחון שיינתן לנו היום ובעתיד, ולאלה מאיתנו שיהיה להם פחות מזל - בחיינו.