חייבים ללמוד מהאסון בג'באליה, אך אל לנו להישבר

יש ביטוי אחד שמפחיד אותי אפילו יותר מצמד המילים מקפיא הדם "הותר לפרסום". הוא גם אחד מהחששות הגדולים ביותר של לוחם בשטח או מפקד במכלול האש הקדמי: "דו"צ", ירי דו־צדדי בין כוחותינו לכוחותינו באימון או בזמן לחימה.

עם ישראל קם אתמול לבוקר שחור עם הבשורה הקשה על נפילת חמישה לוחמי צנחנים שנהרגו בג'באליה מירי פגז טנק שהיה חלק מצוות הקרב של חטיבה 35.

תמונותיהם של רועי, אילן, גילעד, בצלאל ודניאל שרפו את לב כולם, והחיוך שניבט מהן מעיד שהיו מטובי בנינו, אלו שיוצאים למלחמה לא כי הם ששים אלי קרב אלא שצו השעה וזעקת האחים והאחיות החטופים בעזה מחייבים מסירות נפש עד הקצה ומעבר אליו. כאב המשפחות אין לו גבול ועם ישראל מחבק אותן חזק לליבו.

ההתמודדות קשה תמיד, ולעיתים היא אף גדלה מהמחשבה שאולי היה איך למנוע את מותם של הלוחמים, ובכל זאת אבידן בית יעקב, אביו של רועי ז"ל, אמר "אין בי כעס, רועי נהרג מאש צה"ל הקדושה, מי שלא היה שם לא יכול להבין את זה".

אבידן, קצין לוחם בעצמו, הוא איש אציל נפש וכל כך צודק. הייתי שם עם חבריי, השגיאה נוראית אבל למרבה הצער היא טבעית, על גבול הבלתי נמנעת.

האסון הכבד מתוחקר על ידי צה"ל, אבל חשוב שנבין את הסיטואציה מעיני השטח: מפקד הטנק נמצא בצריח והוא מזיע מלחץ כי על כתפיו מונחת אחריות להגן על כוח הצנחנים שיצא להסתערות על בית אויב. הוא יודע שמחבלי חמאס יכולים לצאת בכל רגע מפיר מנהרה שחבוי בתוך בית או מוסתר תחת משטח קרשים בשולי החצר בין העצים.

בקשר הוא שומע דיווח מודיעיני על מחבלים שמתקרבים לעבר הכוח, ופתאום הוא מזהה תנועה חשודה של חמושים במרחב. הוא מבין בן־רגע שהם בדרך לפגוע בכוח שהוא אמון על אבטחתו, ומדווח מייד בקשר לכלל הכוחות. הקול של מפקד הטנק הצעיר רועד, הוא חייב אישור מהיר לירי והוא בלחץ שהמחבלים יספיקו לירות על החברים שלו, האחריות הכבדה על כתפיו.

מפקד הטנק מתאר את זיהוי האויב, מפקד אחר מאשר לו שזה כנראה לא כוח צה"ל ונותן מהר אישור ירי כדי לא לפספס את המחבלים. הטנק יורה פגז, בקשר כוחותינו מדווחים שנפגעו מירי וברגע אחד כולם מבינים את הטעות ומסך שחור יורד עליהם.

אסונות כאלו חייבים לתחקר היטב וללמוד מהם כיצד למנוע את האסון הבא, אך אסור להישבר, אסור לפגוע ברוח הלוחמים או חלילה להרפות מקצב הלחימה ההכרחי כדי להכריע את האויב.

לפני ארבעים ושתיים שנים, אבא שלי, שמעון, נפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה כשהיה טנקיסט במרג' עיון. פגז שנורה מטנק סורי פגע בטנק שהוא היה בו, שני אנשי צוות נהרגו ואבא נכווה בכל גופו.

כמה שעות לאחר אותה תקרית הגיע מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי שסיים משימה התקפית, זיהה בשוגג את הגדוד של אבא כגדוד שריון סורי, וירה את כל התחמושת שנותרה בבטן המטוס. עשרים וארבעה חיילים נהרגו באותו אסון, הדו־צדדי הקשה ביותר שהיה בתולדות מלחמות ישראל.

לפני ארבעה חודשים, בגדוד שלי, בכיתה שאחי הצעיר בועז מפקד עליה, נפצע קשה הלוחם שון עמר בפעילות מבצעית בחאן יונס, כשנפגע מירי של לוחם אחר בגדוד שלנו. החיבוק בבית החולים סורוקה בין שון לבין הלוחם שירה לעברו, היה חיבוק אמיץ של אחים שמבינים היטב זה את זה ואת שדה הקרב שחלקו יחד.