חודש הרמדאן הוא מועד רגיש במיוחד עבור מערכת הביטחון. השנה הוא רגיש פי כמה בגלל ארבע זירות שאינן קווים מקבילים ושעלולות לפגוש זו את זו: המלחמה נגד חמאס בעזה, המתיחות העצומה ביהודה ושומרון, הניסיון להשפיע על ערביי ישראל והשיח המתוח בין הממשלה לבין ממשל ביידן.
ההחלטה שלא למנוע באופן גורף עלייה להר של הערבים אזרחי ישראל וערביי ירושלים בעלי תושבות ישראלית היא חשובה ביותר. בשנים האחרונות חווינו התפרעויות רבות, בעיקר בחציו השני של רמדאן, שמובילים אותן צעירים דתיים ממחנה הפליטים שועפאט ומג'בל מוכבר וצור באהר (בעלי זהות חמאסית), וכן מקבוצות מיליטנטיות עצמאיות שרובן מגיע מהעיר העתיקה, המורכבות מצעירים שמבריחים להר בימים שלפני רמדאן זיקוקים, בקבוקי תבערה ואפילו צינורות מלאים באבק שריפה דמויי מטעני חבלה, ישנים במסגד ומתבצרים בו. ומכאן קצרה הדרך למהומות ולעימותים עם כוחות המשטרה.
המשימה העיקרית של משטרת ישראל בהר הבית היא למנוע מפורעים להשליך אבנים או חפצים מסוכנים לכיוון הכותל המערבי, מה שעלול להוביל לפינוי המתחם ממתפללים. זו תמונת ניצחון מבחינת גורמי האסלאם הקיצוני, בוודאי חמאס.
תרחיש הפריצה למסגד
במשטרת ישראל יש ניסיון רב בהתמודדות עם אירועים מסוג זה. ברור לכל מי שעוסק במלאכה, שתמונות וסרטונים של שוטרים דורכים על שטיחי תפילות ומתעמתים עם השוהים בתוך אל־אקצא מועברות בשידור חי לעולם הערבי, מגבירות את המתיחות ומייצרות גינויים רבים, ולכן אסור שפריצה למסגד, אשר חמאס משתוקק לה, ביודעו כי המהלך יבעיר את הגזרה, תהיה ברירת מחדל יחידה אלא מוצא אחרון בהחלט.
פריצה למסגד אינה אירוע טקטי אלא בעלת משמעויות אסטרטגיות רחבות מבחינה מדינית וביטחונית, ולכן החלטת ראש הממשלה כפי שפורסמה בתקשורת, ולפיה מהלך כזה צריך להיות בידיעתו ובאישורו, היא משמעותית. במצב הנוכחי, אין ברירה אחרת. האירועים בהר הבית קשורים כאמור למתרחש ברצועת עזה, כשהשיח על פעולה אפשרית ברפיח מרחף ממעל.
הפעולה ברפיח
המשך הפגיעה הקשה בחמאס ובתשתיות הצבאיות והאזרחיות שלו, וסיכול ההנהגה המדינית, הדתית וההנהגה האזרחית שלו, מצריכים את צה"ל לפעולה אגרסיבית ברפיח, לכיבוש השטח וטיהורו ולפגיעה במאות ואולי אף באלפי מחבלים המסתתרים במבנים, במסגדים ובמוסדות חינוך ורפואה; ולטפל במרכיב הקשה ביותר - התת־קרקע.
הנחת העבודה המרכזית היא שפעילי חמאס ברפיח כבר השילו את סימני הזיהוי והם מסתתרים בחסות אוכלוסייה אוהדת, חמושים באמצעי לחימה ולא יהססו להשתמש באזרחים כבמגן אנושי. אסור לסכן את חיילי צה"ל, וכדי לנסות לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באזרחים פלשתינים חשוב לפעול כדי להרחיקם ממוקדי הקרב. אך כדאי גם לזכור כי הערבוב בין מחבלים לאזרחים, ואי־היכולת לזהות בוודאות מי בלתי מעורב ומי מחבל, מייצרים מורכבויות קשות.
השאלה הקריטית ביותר
מורכבות נוספת היא סוגיית הרציף הימי שארה"ב מקימה, ובפרט השאלה מי יקבל את שקי המזון המיועדים לאוכלוסיה האזרחית. הרעיון המורכב והמסוכן ביותר יהיה לאפשר לחמולות או למשפחות גדולות לנהל את חלוקת המזון. מצד אחר, גם פקידי הרשות הפלשתינית לא יוכלו לבצע זאת בשלב הנוכחי. חמאס מוטמע חזק בשטח, והוא יאיים על כל גורם שיפעל במקומו ואף יפגע בו. לכן יידרש שילוב של כוחות ממדינות ערב והפעלת אזרחים עזתים, כמו גם מעורבות והתערבות ישראלית־צבאית. זה כמובן אינו פתרון לסוגיית היום שאחרי, שהיא הקריטית ביותר כדי למצוא גורם שלטוני־אזרחי יציב במקום חמאס.
הכותב כיהן כראש מרחב ירושלים ביו"ש וכראש אגף הסייבר בשב"כ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו