ההיסטוריה הזו חוזרת על עצמה כבר 75 שנה. לאחר שישראל מצליחה בשדה הקרב, באות מדינות העולם ודורשות ממנה ויתורים במרחב המדיני. אחרי מלחמת ששת הימים קיבלנו את החלטה 242, שדרשה נסיגה מהשטחים שתפס צה"ל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים איים הנשיא פורד ב"הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב וישראל. הדברת הטרור באינתיפאדה השנייה הולידה את "מפת הדרכים".
ובימינו, אחרי שצה"ל עושה נפלאות בעזה, האמריקנים מטילים עיצומים דווקא על אזרחים ישראלים, ושוקלים הכרה חד־צדדית במדינה פלשתינית, כלומר לתגמל את התוקפן. בחדרי-חדרים בוושינגטון אף נשמעים איומים בענישה של קציני צה"ל והגבלות על משלוחי הנשק לישראל.
הרצון הבינלאומי לתת פרס לפלשתינים שביצעו רצח עם והיללו אותו בהמוניהם, נובע מכמה סיבות. במשרדי חוץ רבים במערב, בכלל זה במחלקת המדינה של ארה"ב, יש עוינות היסטורית ליהודים ולרעיון של ריבונות יהודית. היא נובעת מאהדה אוריינטליסטית לערבי, כפירה בזכותו של העם היהודי לחיות בארץ ישראל וגם אנטישמיות. חוגים אלה התנגדו כזכור לכינון מדינה יהודית, אפילו אחרי השואה.
מניע אחר של לונדון ובריסל לצ'פר את הצד שפשע, הוא בורות שמחפשת פשרה. המערבי הממוצע אומר לעצמו, "זה סכסוך עתיק במקום מרוחק. מן הסתם יש צדק בעמדות שני הצדדים. אז שיתפשרו. יחלקו את פלשתין הקטנה לשני מדינות, ונגמר העניין".
בגישה תמימה זו האמינו הרבה מאוד ישראלים עד האינתיפאדה השנייה, או לכל היותר עד 6:30 בבוקר בשמחת תורה. לך תסביר להם שישראל עשתה הכל כדי להגיע לשלום, שוויתרה על נכסים כפי שאף אומה לא ויתרה, ושלעם היהודי אין מקום אחר תחת השמש. כי בימינו למי יש כוח לשמוע הרצאות היסטוריות מלאות בעובדות ונתונים?
ההסבר הנוסף לפגיעה של המערב בישראל היא שרשור של הלחצים עליהן עצמן. או כפי שמזכיר המדינה בלינקן הצטדק שוב ושוב באוזני ההנהגה הישראלית כשדרש לתגבר את האספקה ההומניטרית לעזה. "תבינו" הוא אמר, "מה שאנו מציגים לכם זה המעט ממה שדורשים מאיתנו". ברקע, סין, ורוסיה, והמדינות האסלאמיות וכמובן מדינות ערב, והמיעוטים הערבים במערב - כולם מפנים אצבע מאשימה לישראל. כך שצריך עמוד שדרה חזק במיוחד - כזה שיש למשל בצ'כיה, הונגריה וגוואטמלה - כדי להמשיך לעמוד באופן מלא לצידה של מדינת היהודים. המרכיב הזה, של קשיחות בלתי מתפשרת, חסר בממשל ביידן.
שהרי בתחילת המלחמה ביידן העמיד את אירועי הטבח בהקשר ההיסטורי הנכון של השואה והפוגרומים ההיסטוריים. אולם ככל שחולף הזמן - כנראה גם בגלל הבחירות המתקרבות - אנשיו הופכים את המשוואה המוסרית.
הפיכת התמונה הזו מעמידה את ההנהגה הישראלית בפני אתגר לא פשוט. אך נראה שהבחירה של נתניהו להגיב באיפוק יחסי לכוונה של וושינגטון להכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית, וכך על הדרך להביא אולי לפריצת דרך מדינית מול סעודיה, אמורה לדעתו לסייע לישראל לצלוח בשלום את התקופה הקשה. יש להמתין להתבהרות התמונה המדינית כדי לדעת אם המחיר הכבד מוצדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו