אין אסטרטגיה, רק טקטיקה: במערכה הרב-זירתית ישראל מקווה שהעניינים "יסתדרו לה"

בפתחו של השבוע ה־13 למלחמה מנהלת ישראל מערכה רב־זירתית סופר־מורכבת ונפיצה, כשידיה קשורות מרצון. במקום להטיל את כל המשאבים שלה למערכה, ולדחות כל שיקול אחר הצידה, טובעת ישראל מחדש במדמנה הפוליטית שאיימה להטביע אותה עד ל־7 באוקטובר. עדויות לכך לא חסרות, אבל האחרונה שבהן - דחיית הדיון ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה - מקוממת במיוחד. משמעותה ששלמות המדינה ועתידה חשובים פחות משלמותה ועתידה של הקואליציה.

הדיון הזה חשוב משלוש סיבות. הראשונה, כי ישראל צריכה לעצב את עתידה במו־ידיה, ולא לחכות שדברים יקרו או שמישהו יוביל אותה לפינה לא רצויה. השנייה, כי דיון כזה חשוב לשותפות - ארה"ב בראשן, אבל גם מדינות אירופה וכמה מדינות באזור - שמעניקות לנו גב חיוני במערכה. והשלישית, כי צה"ל לא יידע לנהל את המערכה מבלי שיובהר לו לאן עליו להגיע בסיומה.

זה כל כך אלמנטרי, שמעצם היעדרו של דיון כזה אפשר להסיק שמי שלא מקיים דיון כזה לא מבין כלום באסטרטגיה, או שלא אכפת לו מה יקרה כאן בעתיד. מכיוון שבנימין נתניהו מבין באסטרטגיה וסביר שעתידנו חשוב לו, נותר רק לקבוע שהוא שבוי מרצון בידיהם של משיחיים וקיצוניים, שמובילים איתם את המדינה ואת עתידה בנתיב מסוכן.

כדרכו, נתניהו מקווה שהעניינים יסתדרו לו במעלה הדרך. ספק אם זה יקרה הפעם מול ריבוי הזירות והאיומים, והאמת היא שזה גם לא משנה. מול האיום המחוצף של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לפרק את הממשלה באמצע המלחמה, היה עליו להציב תשובה ברורה: לכו, אף אחד לא יאיים על מדינת ישראל במלחמה. בטח לא שריה שלה. אפשר לדבר על הכל - צריך לדבר על הכל - אבל אסור להצמיד אקדח לרקתה של המדינה בזמן שאויביה נלחמים בה.  

לרוע המזל, נתניהו חושש משותפיו ולא נוהג כמתבקש. בכך הוא מגדיל את סחטנותם, וגרוע מכך - מחליש את ישראל. אי אפשר לנהל מערכה כל כך מורכבת ומדממת בדרום בלי אסטרטגיה ברורה בכל נושא אפשרי: חטופים, פליטים, הומניטרי, ימי לחימה ואמל"ח, וגם סוגיית היום שאחרי. אי אפשר לנהל מערכה מקבילה בצפון בלי אסטרטגיה שתבהיר לאן הולכים ואיך מגיעים לשם, ואיזה מחיר מוכנים לשלם בדרך מול כלל הגורמים - מחיזבאללה וסוריה ועד איראן.

בהיעדר אסטרטגיות, מתנהלת ישראל בקומה האופרטיבית־טקטית. היא רושמת לא מעט הצלחות בעזה וגם בצפון: התקיפה אתמול לפנות בוקר בגבול סוריה־עיראק שיוחסה לישראל שיבשה הברחת אמל"ח מאיראן לחיזבאללה, כהמשך לסדרת תקיפות שבוצעו בימים האחרונים נגד משלוחי אמל"ח בדמשק. נראה שאחרי שהנתיב האווירי שובש, ניסתה איראן להשמיש מחדש את הנתיב היבשתי שנפגע. ועדיין, ישראל לא מצליחה לפגוע במוטיבציות האיראניות, וגם פגיעתה בבני החסות האיראנים מוגבלת ולא תשנה את המציאות בצפון.

כהמשך לפחדנותה לקיים דיוני עומק, חוששת הממשלה לומר את האמת לציבור. למשל, שצה"ל לא יישאר בעזה במתכונת הנוכחית לאורך זמן, אלא ישנה פורמט (ולמען הדיוק: כמה פורמטים) כחלק מהמשך המערכה. או שרוב תושבי הדרום יכולים כבר לשוב לבתיהם כי האיום עליהם הפך למזערי, אבל שגם בעתיד הנראה לעין יהיו כנראה רקטות ספורדיות שבגללן אסור להמשיך ולהשבית חלק ניכר מהמשק.

או שאין כרגע פתרון מוצלח לנוכחות של חיזבאללה על הגדר בצפון שאינו כולל מלחמה רחבה, ולכן אפשר שיושג פתרון ביניים מדיני־זמני, שלצידו יישאר צה"ל בכוחות גדולים לאורך הגבול, וכל זה כדי לאפשר לרוב תושבי הצפון לשוב לבתיהם. או שהמצב הכלכלי קשה ומחייב גזירות נרחבות, במטרה למנוע קריסה.

הממשלה נמנעת מכל האמירות המתבקשות האלה. במקום זה היא נוטעת אשליות, ובעיקר ממשיכה לעסוק בפוליטיקה. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, אמר זאת במילים ברורות לנתניהו: בעוד הוא, ביידן, משלם מחיר כבד עבור ישראל בביתו שלו, בשנת בחירות - נתניהו מסרב לשלם מחיר פוליטי כאן בישראל.

הבעיה היא שמתישהו האמירות הללו עלולות להתחלף במעשים, ואז תעסוק ישראל בכיבוי שריפות או שתגיע לאותה נקודה בתנאים פחות טובים. זה בדיוק מה שקרה לה בסוגיית החטופים: אם המתווה המדובר כעת יתממש, תשלם ישראל מחיר גבוה מזה שיכלה לשלם לפני חודש וחודשיים עבור אותם המשוחררים.

הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני המנוח, אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. זה היה נכון אז, ולמרבה הצער זה נכון גם היום, במכפלות, כי נוסף על כך שהיא עסוקה רק בפוליטיקה קטנה, לישראל גם אין שום אסטרטגיה, רק טקטיקה - והיא עלולה לשלם על כך מחיר.