אפס רגש, אפס חמלה: נתניהו, אלה הם לא החיים

אלה החיים: שתי מלים בלבד, שבהן בחר ראש הממשלה לסכם שלשום את מותו של יובל קסטלמן. אלה החיים: אפס רגש, אפס חמלה, אפס התייחסות למעשה, לטעות, לטרגדיה האישית והמשפחתית. אלה החיים: כאילו יש קשר בין חלוקת הנשקים המסיבית לאזרחים לבין המקרה הנורא הזה.

ספק אם אפשר היה לבחור בצמד מלים מקוממות כל כך, סתמיות כל כך, פוגעות כל כך. המדינה הפקירה אותך ב־7 באוקטובר בעוטף עזה? אלה החיים. אנסו אותך מחבלי הנוחבה ואז רצחו אותך? אלה החיים. חטפו אותך ואת ילדיך לעזה? אלה החיים. שרפו אתכם חיים בממ"ד? אלה החיים. אתם מפונים מהבית כבר חודשיים וראש הממשלה לא מגיע לדבר אתכם? אלה החיים.

חרפה מנהיגותית

אפשר להמשיך כך לנצח. כי ההתנהגות של נתניהו במסיבת העיתונאים שלשום – שמצב הרוח שלו בה היה, ובכן, בדיוק כמו במסיבה – היתה חרפה מנהיגותית. האיש שלא לקח אחריות על המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה, שקרה במשמרת שלו, דיבר רק על "אני" ו"אני" ו"אני", כאילו הוא לבדו קיים ביקום.

מי שמקריא שמות של ילדים שמשוחררים מהשבי, ראוי שיקריאו לו את שמות הילדים שנרצחו בשבת השחורה. מי שמדבר על ניצחון במערכה, ראוי שיזכירו לו את התבוסה שהובילה אליה. מי שטוען שהוא לא עוסק בפוליטיקה, ראוי שיזכירו לו שהוא עוסק בעיקר בפוליטיקה.

אין חצי אחריות, או אחריות רק למה שטוב. הקרדיט הוא כולל: להצלחות ולכשלונות. נתניהו הוא האחראי העליון לשניהם. לכן, התחמקותו מנטילת אחריות לשבת השחורה היא מקוממת. לכן, התעקשותו לקבל את כל הקרדיט למה שקרה מאז היא נלעגת.

שתי המלים שבהן בחר – אלה החיים – העידו על הלך מחשבתו. הכל מבחינתו נועד לשרת את המטרה האישית־פוליטית־הישרדותית, במקרה הזה את הבייס הניצי שהוא מטפח ואת הקשר הפסול עם איתמר בן גביר וחבורתו.

הבעיה היא לא בחלוקת הנשקים

אתמול, כשהבין כי טעה, צלצל נתניהו לאביו של קסטלמן כדי להביע צער. נדרשה לו יממה כדי להגיד ולעשות באופן מתוכנת את כל מה שאדם סביר היה אומר ועושה באופן אינסטינקטיבי.

קסטלמן היה ישראלי מעולה ואמיץ. הוא הסתער על מחבלים והרג אותם, והציל בכך חיי ישראלים נוספים. אחר-כך הוא נורה למוות למרות שהתחנן על חייו, צעק שהוא ישראלי, זרק את תעודת הזהות שלו ופתח את המעיל כדי להראות שהוא אינו חמוש.

זה לא עצר את מי שירו בו. הכדורים אמנם נורו בירושלים, אבל האצבע על ההדק היתה של כל מי שהפך את אלאור אזריה לגיבור. נתניהו גלש על הגל הזה אז ומאז, והוא לא יכול לרדת ממנו עכשיו.

הבעיה היא לא בחלוקת הנשקים: גם לקסטלמן היה נשק ברישיון. הבעיה היא שבישראל 2023 לגיטימי לירות במי שמרים ידיים ונכנע.

העובדה שהמשטרה וצה"ל מדשדשים בחקירה היא מעוררת פלצות. העובדה שראש הממשלה חושב שאלה החיים מעוררת חלחלה. החיים היחידים באירוע הזה נלקחו מקסטלמן. כל היתר הוא בדיוק מה שהחיים שלנו כאן לא צריכים להיות.