מתי חמאס יידע שהפסיד?

סצנת התליין, שבה מודיע סינוואר לחטופיו, אחרי שטבח ורצח במשפחותיהם, שהם במקום בטוח וכל רע לא יאונה להם, מעוררת מחדש את השאלה איך ומתי נדע שניצחנו. אני מציע להציג את השאלה הפוך (זה קל יותר): מתי חמאס ידע שהפסיד?

אנו אמנם הגדרנו לעצמנו את מטרות המלחמה כמיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים, אבל גם אם נשיג זאת בתום לחימה של עוד כמה חודשים, כלל לא בטוח שחמאס יכיר בהפסדו או יגדיר זאת, כמונו, כהפסד.

חמאס כותב עתה נרטיב ואתוס כפול. החלק הראשון שלו הוא סיפור ההפתעה שגרם לישראל בטבח ההמוני ובחטיפת רבים כ"הישג שיא", ששום גורם שנלחם בישראל עד היום מעולם לא הצליח להגיע אליו. החלק השני הוא "עמידת גבורה" ממושכת ולחימה של חודשים במסגרת ג'יהאד מול אויב רב עוצמה ("השטן הקטן"), שנתמך צבאית וכלכלית על ידי ארה"ב ("השטן הגדול").

עיי החורבות של עזה הכתושה עד דק (מעל פני הקרקע), לצד אלפי ההרוגים, ובהם בלתי מעורבים, ומראות של יותר ממיליון עקורים, אינם עושים רושם על יחיא סינוואר והנהגת חמאס. להפך, הם משלבים את הנופים הקשים הללו באתוס שהם כותבים עתה לעצמם ולדורות הבאים. שפתם שונה לחלוטין מהשפה ה"מערבית" שאנו מדברים ומבינים. הם מדברים עזתית.

לעומת זאת - הההפסד הממשי שחמאס יחוש הוא אובדן של טריטוריה ואדמה, ולא באופן זמני אלא קבוע. זה מה שעיצב את תחושת ההפסד הצורב של מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים. זה מה שעיצב את תחושת ההפסד של הפלשתינים אחרי מלחמת העצמאות, ומנגד - זה גם מה שהקנה למצרים את תחושת הניצחון, אחרי הסכמי השלום עם ישראל, כאשר קיבלה לידיה בחזרה את אדמת סיני "הקדושה", "עד הגרגיר האחרון" (כהגדרתו של נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת).

אמנת חמאס המקורית רואה באדמת פלשתין אדמת ואקף אסלאמי (כלומר אדמה בעלת תוקף הלכתי) שמורה עד יום הדין, עבור דורות של מוסלמים. האמנה קובעת שאסור להזניח את אדמת הוואקף הזאת, או לוותר עליה, או על חלק ממנה. שטחי ארץ ישראל ("פלשתין" בלשון חמאס) מוצגים כשטח דאר אל־אסלאם, הקדש דתי, שהוקדש בידי החליף המוסלמי עומר בן אל־ח'טאב עבור המוסלמים עד יום תחיית המתים, שלאף גורם אין את הסמכות להפקיר אפילו חלק ממנו.

מכיוון שכך, שטחי ארץ ישראל שבין הים לנהר הינם קדושים, ורק שלטון מוסלמי רשאי להחזיק בהם. לעומת זאת, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מוגדרת כהתיישבות פושעת של כופרים, שמחללת את מוסלמיותה של הארץ, ועצם הנוכחות שלה כאן, בגבולות כלשהם, כמו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, קוראים עליה תיגר.

כל תוצאה אחרת, מלבד המשך ההחזקה של ישראל באדמות עזה, או בחלק משטחה (שטחי הדאר אל־אסלאם), ולקיחתם באופן קבוע מחזקת חמאס והפלשתינים לא תיחשב מבחינת חמאס כהפסד. כך עובד הראש החמאסי. זו שפת עזה. כדאי שגם אנו נתחיל לדבר בה.