כתב "ישראל היום" בעומק הרצועה לפני הפסקת האש: "נישאר פה אפילו שנה, עד שנסיים את העבודה"

הגענו בחמישי אחר הצהריים, מעט לפני הפסקת האש. אלו השעות הכי מסוכנות, כאשר חמאס רק מחפש לפגוע כמה שיותר בחיילי צה"ל, לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקפה.

כמה דקות לפני, התרעת "צבע אדום" מקדמת אותנו בבארי. ריצה קלה למיגונית הכי קרובה, ושם מסביר לי אחד המילואימניקים: "זה טוב שהיה, ככה אתה מכניס לראש לשמור על עצמך ולגלות עירנות, כי בתוך הרצועה לא יהיה לך צבע אדום".

לפני היציאה - תדרוך קצר. מסבירים לנו ממה להיזהר וגם מדגישים שאם יש היתקלות לא לקפוץ מכלי הרכב תוך כדי נסיעה, כי כבר נפגעו מזה, כמו שאומרים - הכל נכתב בדם. כמה שעות לפני נפגע שם חייל מירי צלף, תזכורת לכך שגם באזור צפון הרצועה עדיין שורצים מחבלים.

16 שעות לפני הפסקת האש הצטרפנו לחטיבת ירושלים אל תוך עזה, ופגשנו אנשים שמוכנים להישאר כמה שצריך ומבקשים שלא ייעצרו לפני שתסתיים העבודה. חטיבת ירושלים - חטיבה 16 - היא חטיבת חיל רגלים שלחמה בכל מלחמות ישראל, אשר החלה  את פעילותה לקראת סוף מלחמת העצמאות, על בסיס לוחמי ההגנה, האצ"ל והפלמ"ח, ממרחב ירושלים. הייעוד העיקרי של החטיבה היה הגנה על ירושלים והפרוזדור שהוליך אליה, ובמיוחד על הר הצופים והקו העירוני- אולם עם השנים השתנה הייעוד והרכב הכוחות, ולמרות השם שנותר, אין קשר בין החטיבה לבין ירושלים.

"הרגשת שהצבא מגיע ונותן לאנשים המון ביטחון"

שיירת ההאמרים יוצאת לדרך. טל הנהג, תושב פתח תקווה, מסביר לנו כי מצד שמאל תיכף נראה את הבתים של בארי שנפגעו ראשונים מהמחבלים. "חשוב לראות, כדי שנדע עבור מה אנחנו נלחמים", אומר סגן שגב, שיושב דרוך עם כדור בקנה. בשירותו הצבאי היה "נחלאווי", שחזר מהטיול הגדול בדרום-אמריקה, ובכלל תכנן להתחיל ללמוד בנובמבר - אבל אז הגיעה השבת השחורה וטרפה את הקלפים: "חזרתי מטיול אחרי צבא ותכננתי להתחיל ללמוד, ואז זה הגיע. נישאר פה כמה שצריך – חודש? חודש! שנה? שנה! עד שנסיים את העבודה".

16 שעות לפני הפסקת האש הצטרפנו לחטיבת ירושלים אל תוך עזה, ופגשנו אנשים שמוכנים להישאר כמה שצריך ומבקשים שלא ייעצרו לפני שתסתיים העבודה

לאחר נסיעה, הגענו ללוחמי החטיבה שנמצאים בסמוך לשכונה הרוסה כמעט לגמרי. פגשנו את סא"ל עומרי, מפקד גדוד 9207 בחטיבת ירושלים. עומרי עובד בפרקליטות ובשבת הארורה התגייס עם חבריו – בתחילה ליישובים בגזרת שדרות, לאחר מכן עברו למשימת הגנה במרחב החוף זיקים וכבר יותר משבועיים שהם נמצאים בתוך עזה. עומר, נשוי ואב לשניים, ומאז שהתגייס הגיע הביתה פעמיים בלבד ל־24 שעות. בגדוד שלו התייצבו מאות חיילים בתוך 24 שעות. "כוחות שנלחמו עזבו ואנחנו ממש באנו. היינו עוד ביישובי העוטף, כשפתחנו את הדלתות ואנשים עוד היו מפוחדים, אז הבנו לאן זה הולך. הרגשת שהצבא מגיע ונותן לאותם אנשים המון ביטחון, ממש ככה, חד-משמעית", אמר סא"ל עומרי.

אלעד - בן 52 מרמת הגולן, אב לשמונה וסב לשתי נכדות- הוא דוגמה למוטיבציה הגבוהה של החיילים. היה יכול כבר לפני שנים רבות להשתחרר משירות מילואים פעיל, אבל הוא לא יפספס הזדמנות להיות עם החבר'ה: "אני שמח להיות פה, אני חלק מעם ישראל, אין פה שאלה בכלל. בלי הגב של אשתי לא הייתי יכול לעשות את זה, קשה לה אבל היא יודעת שטוב לי. אני גם מחנך במכינה קדם-צבאית ואומר לתלמידים שלי ללכת, אז אני יכול לא ללכת?!".

"האויב חבוי מתחת לקרקע, מנסה לגרום לנו להיפגע במקומות שנהיה בהם חלשים"

פגשנו גם את סא"ל איתי, מג"ד גדוד הסיור, אדריכל במקצועו, מתגורר ברמת הגולן. באותה שבת בבוקר הוא רכב על אופניו עם בנו ועזב מייד כששמע על המתרחש בדרום. השאיר בבית מאחוריו אישה ותינוקת בת חודש וחצי, ומאז כמעט שלא פגש אותה. "יצאתי לדרך מייד כשהמח"ט יצר איתי קשר. הגעתי בסביבות אחת בצהריים לימ"חים אחרים כדי לחתום על ציוד ולפגוש את שאר החיילים. ביום ראשון בבוקר היינו במשימות הגנה עד שעברנו למשימות התקפה. האוייב נסתר מעין, כמעט שלא מזהים אותו. הוא חבוי לו מתחת לקרקע. בסוף מה שהוא מנסה לעשות, זה לגרום לנו להיפגע במקומות שאנחנו נהיה בהם חלשים, וכך הוא פועל בפחדנות בעיקר ולא מאיזושהי גבורה ובניסיון להוציא משהו נקודתי. לחזור למחילה ולחכות עד שהכוח הבא יבוא ואז לנסות לעשות זאת שוב ושוב".

והוא מבהיר: "גם בהפסקת אש נשאר ברמת דריכות גבוהה, ועוד יותר. ברגע שנכנסים לתוך הפסקת אש זכורים לנו האירועים מ"צוק איתן" ומהפסקות אש קודמות, ולכן רמת הדריכות שלנו עולה - אמנם תחת מגבלות הפסקת אש, אבל ברמת מוכנות גבוהה יותר ומול מה שכן מתאפשר לנו לבצע".