"הצידוק שלהם, והתגובה שלנו": השיח במדיה הערבית, והחובה להגיב בהתאם

מראות האירועים בדרום היו עוצמתיים ביותר. מראות קשים של ישראלים שנותרו ללא הגנה, נלקחים באכזריות ביד המרצחים: נשים זקנות, פעוטות, משפחות שלמות. צילומים המזכירים את מראות שואה.

חרף זאת, הסיקור ברשתות הערביות הבינלאומיות שונה בתכלית. שם מציגים את הטבח כ"ניצחון צבאי", עם צידוק מדיני ולאומי לטרגדיה הברברית שנעשתה. זו אמת מרה ולא נתפסת. מכאן גם חובה לחשוף זאת לקהל הישראלי, על מנת שנוכל לענות באופן אפקטיבי, במאבק על צדקת הדרך של ישראל.

כמי שמתראיין במדיה ערבית באופן פעיל, אנסה להציג את הטיעונים מולם התמודדתי (ועודי מתמודד בימים אלו) בפני קהל הקוראים: מרגע שהתחילה ההתקפה בשבעה לאוקטובר, ערכו באמצעי התקשורת בערבית השוואה לאוקטובר אחר: מלחמת יום הכיפורים. עם הדמיון לתאריך, ואלמנט ההפתעה, מתוארת המתקפה כמערכה צבאית לגיטימית.

כפי שחיילי צבא מצרים חצו את התעלה ולקחו כשבויים חיילים ישראלים, כך פעלו גם מרצחי חמאס.
פרשנים צבאיים מאדירים את הפעולה בהיבט האופרטיבי, ומציגים אותה כתכנון צבאי מקצועי על פי כללי המלחמה, בהשוואה ל-1973. ראוי לשים לב לטרמינולוגיה בכל הקשור ליישובים בדרום. יישובי העוטף, הנמצאים מחוץ לרצועה, מוצגים כ"התנחלויות" והתושבים כ"מתנחלים" כובשים.

עת החלו האירועים להיחשף במדיה הערבית, הושמעו עמדות המעניקות לגיטימציה לאירוע הטראגי. ההתקפה תוארה כ"הגנה עצמית" מול התוקפנות הישראלית. בקרב מובילי דעה, כלל לא הוצגה ביקורת מוסרית על הנעשה: על ירי מכוון, על חטיפת ילדים, ועל ביזוי גופות. הטיעון שהושמע ניסה לאזן זאת על ידי ביקורת כלפי ישראל והשחרת המוסר היהודי. שהלוא ישראל בעצמה, כך נטען, בסבבים השונים, כבר הפציצה אזרחים.

כבר מהיום השלישי נראה היה כי עוצמת האירוע נשכחה במדיה הערבית. הדיון התקשורתי החל לעסוק באופן אינטנסיבי בפעולות ישראל, ולהציג אותן כפשע הומניטארי כלפי תושבי עזה. הטיעון ששמעתי בשידורים, שוב ושוב, היה כי כבר עסקנו וכבר דנו בנושא הארכאי, כעת אנו מסקרים את האירועים המשמעותיים בזמן הווה - את פשעי ישראל.

ומה בנוגע לזירה המדינית? מראות המפגינים במערב היו עדות מבחינת השדרנים כי האמת עם הצד הפלשתינאי. העובדה שרוב דמוגרפי מוחה נגד ישראל, לצד תמיכה בינלאומית מצד מוסדות האו"ם – היוו טענה חדה כי הפלשתינאים הם הצד הצודק במערכה, ובאופן מוחלט. הרחבת הלחימה הקרקעית בלב עזה מובילה לשיח באולפני החדשות בערבית המקל ראש ומזלזל בהישגי צה"ל. שהלוא, כך נטען, ירי הטילים נמשך, נהרגים חיילים וחטופים לא משוחררים. האם בכלל קיימת לישראל יכולת צבאית להתמודד בכמה חזיתות, לצד לחץ מדיני ופגיעה בתפקוד המשק האזרחי?

מה ניתן לטעון בהתאם?

ראשית, יש לטעון כי אין מקום להשוואה עם מלחמת יום הכיפורים: מלחמה בה נאבקו צבאות מול צבאות ולא חמושים מול עוללים וזקנות. ומה בנוגע למחלוקת טריטוריאלית? מחלוקת בנוגע לשומרון ויהודה היא לגיטימית (אף בתוך החברה הישראלית) אך מחלוקת זו לא מצדיקה הכוונת נשק על משפחות לא חמושות.

מעבר לכך, היסטורית, ישראל נסוגה מהרצועה וסיפקה ציוד וכסף קטארי, ופתחה את המעברים למען תושבי עזה, כך שהטיעון לא יכול להיות קשור לשאלת הקרקע. בנוגע להפגנות העולמיות ולתמיכה ממוסדות האו"ם - העובדה שיש רוב דמוגרפי הנובע מעל חמישים מדינות מוסלמיות, אינו מעיד על צדק. רוב בינלאומי לא מעיד בהכרח שאתה צודק. יהודים נשחטו במחנות המוות במלחמת העולם השנייה, כחלק ממדיניות הפתרון הסופי, וגם אז רוב העולם שתק לנוכח השמדה שיטתית של העם היהודי.

התקפה משפטית - לא רק תגובה הגנתית. בכל שידור אני מעלה את הטיעון כי אנו אלו שנבוא חשבון בהיבט המשפטי והחוקי על פשעי מלחמה נגד אזרחי העוטף ועל שימוש באזרחי עזה כמגן אנושי. לאחר שנים, צבא ישראל פרוס באופן מאסיבי בלב הרצועה. מספר משמעותי של מפקדי חמאס חוסלו, וחיילי צה"ל כבשו סמלי שלטון בולטים של חמאס. והירי? יש נחיתה משמעותית ברמת השיגורים, כך התהפך המצב לרעת הפלשתינאים: מרצועה ללא כל נוכחות ישראלית, היא הפכה לרצועה עם יותר שליטה טריטוריאלית, מודיעינית וצבאית מצד כוחות צה"ל.

צריך בנוסף גם לתת טיעון בזווית ראייה ערבית – האינטרס שלכם, לא פחות מאשר שלנו. חמאס מייצגת את הכיבוש הפרסי. עשרות מיליציות אלימות, שכבר החריבו ערי בירה ערביות וזרעו הרס בעולם הערבי, בהוראת טהרן. האם האינטרס של המפרציות הוא בחיזוק זרועות איראן (החות'ים בתימן) המאיימים על צבאות סעודיה והאמירויות? האם "ארץ הארזים", הרפובליקה הלבנונית, רוצה להיות גרורה איראנית?, האם אנשי פת"ח שכחו מי תלה אותם על עמודים וזרק אותם מהגגות?.

כאוס זה, בהובלת איראן, יכול להתרחש ולהתעצם אם גרורת חמאס חלילה, תנצח במערכה.

הכותב הוא מרצה לערבית ומזה"ת ופרשן אורח במדיה ערבית בינלאומית.