מתבקש להתחיל מהסוף: טוב עשה ראש הממשלה נתניהו כשמחק את הציוץ שפרסם שלשום כנגד ראשי אמ"ן והשב"כ. טוב יעשה נתניהו אם מעתה והלאה יקפיד על מה שהוא אומר, ועל מה שמקורביו הישירים והעקיפים מפרסמים ומתדרכים. אי אפשר לבקש שלא יבקרו אותך, ובמקביל לנעוץ סכין בגב המפקדים. ישראל במלחמה ועליה לאחד כוחות כדי לנצח בה, וזה מחייב בראש ובראשונה את מי שמופקד על חיינו ועל עתידנו כאן.
"אתה אשם במחדל": מאות מחו מול ביתו של נתניהו בקיסריה // ירון דורון
ועכשיו לעובדות. צודק נתניהו בטענתו שלא ניתנה שום אזהרה או התרעה ישירה על כוונת החמאס לפתוח במתקפת ה־7 באוקטובר. הוא צודק גם שכל מערכת הביטחון, ללא יוצא מהכלל, העריכה שחמאס מורתע ופניו להסדרה, כולל בימים שקדמו למתקפה. והוא צודק גם שתפקידו של המודיעין היה להתריע – בשביל זה הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה – ומדובר, לכן, בכישלון מהדהד.
הארכיונים מתפקעים מאזהרות
אבל טועה נתניהו כשהוא מצמצם את הדיון לממד הצר הזה. החמאס לא מתנהל בוואקום, והמתקפה הזאת לא צמחה משום מקום. מאז עלייתו לשלטון ב־2009 בנה נתניהו את החמאס כאלטרנטיבה לרשות הפלשתינית. הוא הוזהר אינספור פעמים שזה מתכון מסוכן: שבמקום לחזק את הגורמים הפרגמטיים, הוא מחזק את אלה שלעולם לא יכירו בקיומה של מדינת ישראל.
נתניהו הוא האיש שחתום על עסקת שליט, שבמסגרתה שוחרר 1,027 אסירים (בהם גם יחיא סינוואר). האיש שהבטיח לחסל את החמאס, שקבע כי חמאס הוא דאעש, המשיך בפועל להזין את הארגון בכל דרך – במזוודות כסף, במשאיות אספקה, בדלק, בחשמל, בפועלים ועוד. כמי שראה בחמאס שטן היה עליו לחסלו, אבל בכל שנות שלטונו הארוכות נתניהו עשה את ההיפך: חמאס תחתיו שגשג וצמח למפלצת צבאית. נתניהו איתרג אותו, ובכך אפשר לקונספציה להיבנות סביבו.
יתרה מזאת: מאז מבצע צוק איתן ב־2014 דרשו כל ראשי השב"כ לחסל את צמרת החמאס, אבל נתניהו דחה אותם בעקביות. הוא העדיף שקט, אבל לא גיבה את השקט בניסיון לקדם הסדרים ארוכי טווח. הארכיונים מתפקעים מאזהרות על כך שמדובר במתכון לאסון, שישראל משחקת על זמן, שעזה תתפוצץ יום אחד, שהאתגר העיקרי של ישראל הוא לא איראן או הזירה הצפונית אלא הפלשתינים. נתניהו הכיר את כל הטיעונים האלה, והתעלם מהם.
השיא היה בשנה החולפת. מערכת הביטחון התריעה בכל שער מפני השלכות החקיקה המשפטית על היציבות הביטחונית. שר הביטחון הזהיר ופוטר (והוחזר), ראש חטיבת המחקר באמ"ן כתב ארבעה מכתבי אזהרה, הרמטכ"ל ביקש לכנס קבינט (ונדחה), ואם כל זה לא הספיק – ספגה ישראל מתקפה רב־חזיתית מלבנון, מסוריה, מעזה ומיו"ש בפסח האחרון, אבל סירבה להפיק לקחים.
ביולי האחרון, ביום שבו עבר בכנסת החוק הנוגע לעילת הסבירות, ביקש הרמטכ"ל להיפגש עם נתניהו, בניסיון אחרון לשכנעו. ראש הממשלה סירב, ונפגש איתו רק לאחר ההצבעה. במקביל לרמטכ"ל הגיעו לכנסת גם ראשי אגפי המודיעין והמבצעים, כדי להסביר לשרים את תמונת המצב כפי שמערכת הביטחון התריעה מפניה: שהחקיקה קורעת את החברה ופוגעת בכושרו של צה"ל, ועלולה להתפרש אצל אויבי ישראל כחולשה שתנוצל למתקפה. שני האלופים ישבו בכנסת במשך שעות, אבל השרים לא הגיעו לדבר איתם.
האזהרות האלה היו מרוחות בכל מקום בחודשים האחרונים. הן היו התרעה אסטרטגית, שנתקלה באדישות מוחלטת. ההפך הוא הנכון: שרי הממשלה התחרו ביניהם מי יחבוט יותר חזק בצה"ל ובמפקדיו. התוצאה היתה שבצה"ל נדרשו להשקיע זמן יקר במאמץ לסכור פרצות מבית, במקום להיערך כראוי לאויב מחוץ.
15 שנים כדי לשנות
צה"ל והשב"כ לא יוכלו להינקות מאחריותם לאסון שמחת תורה. כל מי שהיה בשרשרת הפיקוד ישלם על כך בכסאו: הרמטכ"ל וראש השב"כ, כל צמרת אמ"ן, פיקוד הדרום והמרחב הדרומי בשב"כ, וגם מפקדים זוטרים יותר.
המערכות האלה גם יידרשו לרענון יסודי בכל הקשור לאופי איסוף המודיעין, ניתוחו והנחרצות שבו הוא מוצג, וכן לכל הקשור בהגנה – שתיראה בעתיד אחרת לגמרי מהחור הגדול שאפשר את התוצאות הקשות של מתקפת ה־7 באוקטובר.
אבל נתניהו לא יוכל לטעון שכל זה אינו קשור אליו, ולא רק משום האחריות שייחס לאהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השניה כמי שעמד אז בראש המערכת. היו לו 15 שנים לשאול, לתהות, לשנות, והוא בחר להתעלם בתערובת של זחיחות ורשלנות. התוצאה - 1,400 הרוגים, 239 חטופים, מאות נעדרים שטרם זוהו, אלפי עקורים מבתיהם, הרס חסר תקדים, מלחמה שהמשכה לא ברור ופגיעה חסרת תקדים בחוסנה של מדינת ישראל – היא כולה במשמרת שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו