שובו של הצי השישי: הסיוע האמריקני הוא בעיקר מסר לאיראן

פריסתו של הצי השישי האמריקני במזרח הים התיכון, המתבצעת כעת, אינה מהלך חסר תקדים. כך, למשל, עוד באפריל 1957 הוצב הצי בזירה זו במהלך שנועד להקרין את נחישותו של ממשל הנשיא אייזנהאואר להגן, במידת הצורך, על הממלכה ההאשמית אל מול האיומים ממצרים ומסוריה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר שבה ונשנתה התמונה, כאשר הממשל הפך את הצי השישי למנוף עוצמתי כדי לבלום ולרסן את המשטר הסורי הרדיקלי, וכך לסכל את האתגר, שהציב בחסות פטרונו מהקרמלין, על שכנותיה של דמשק ועל היציבות האזורית.

בשני האירועים המשבריים הללו, וכך גם במכלול שלם של מקרים רוויי מתח נוספים שהתרחשו במהלך העשורים הבאים, השיג צחצוח החרבות האמריקני את מטרתו, והסטטוס־קוו השברירי לא הופר על ידי הכוחות המיליטנטיים וקוראי התיגר.

אף שהחלטתו של הנשיא ביידן לשגר לגזרה כוח ימי אינה תקדימית, היקפו הנרחב של המבצע (הכולל את העברתה המיידית של נושאת המטוסים "ג'ראלד פורד" למזרח הים התיכון, בליווי שלוש משחתות), והעובדה שמצורפת למהלך גם חבילה של סיוע צבאי לישראל בדמותו של חימוש למטוסים ולמערכת "כיפת ברזל", מעידים על כך שכלה ונחרצה עם הבית הלבן לשלוח מסר הרתעתי חד, צלול ותקיף לא רק לחמאס עצמו, אלא גם לפטרוניו בטהרן ובמעטפת הגלובלית (כולל במוסקבה).

ליבתו של מסר זה מעוגנת בהוכחה, לכאורה, שמעצמת העל האמריקנית אינה מתכוונת להתכחש כלל ועיקר למחויבויותיה לבעלות בריתה האזוריות, או להתנתק כליל ממרחב זה. נהפוך הוא, הצבתה של "ג'ראלד פורד" האימתנית במזרח הים התיכון (כשעל סיפונה 75 מטוסים), בד בבד עם אספקת הנשק המיידית לישראל, כאשר בצנרת נמצאות חבילות סיוע נוספות, נועדו לאותת לכל השחקנים הרלוונטיים במרחב הבינלאומי שהשמועות על קריסת מעמדה של מעצמת העל האמריקנית בתת־מערכת זו היו מוקדמות מדי. בפועל ועל רקע האתגר מדרום, המסר העולה מהאסטרטגיה האמריקנית הוא חד־משמעי: כל פעולה תוקפנית מן הצפון - נחלתו של חיזבאללה - תיתקל באגרוף פלדה אמריקני, שכמו במלחמת קוריאה עתיד ללמד את חורשי הרעה מן הצפון לקח בל יישכח.

הקרנת אמינות

ואולם מעבר לשאיפה להפגין סולידריות ולהעניק תמיכה וסיוע מיידיים לבעלת הברית ישראל, שהותקפה בברוטליות בידי ארגון טרור רדיקלי ורצחני, מטרותיו של הממשל ביוזמתו האסטרטגית הנמרצת והנחרצת חורגות מעבר לסביבה הקרובה, העוטפת את ישראל. שכן, מדובר בהחלטה דרמטית, שהדיה אמורים להישמע היטב גם בריאד. מאחר שארצו של הדוד סם אמורה למלא תפקיד מפתח בתהליך הנורמליזציה המתגבש שבין ישראל לסעודיה, נועדה הפגנת הכוח הנוכחית לעודד ולהמריץ את מנהיג סעודיה, בן סלמאן, להמשיך לפסוע ללא היסוס בנתיב ההסדר בחסות ובגיבוי אמריקניים. במילים אחרות: ממשל ביידן, המצטייר כנחוש במאמציו להרתיע ולסכל כל תוקפנות נוספת נגד ישראל (ובו בזמן פועל לחיזוק ולתגבור של היכולות הישראליות לאור הפלישה מן הדרום), עתיד גם להתנהל בתקיפות דומה כשעל הפרק יעלו ניסיונותיה הצפויים של איראן לחבל בתהליך השלום האזורי, הקורם עור וגידים.

כוונתם של "כל אנשי ביידן" היא לשקף בהתנהלותם הנוכחית את "הצופן התפעולי" הבסיסי שלהם בהקרנת אמינות ונחישות ללא סייג בכל הקשור למימושן של מחויבויות, מוסריות ופורמליות כאחד. בהקשר הסעודי נועדה הנוכחות הימית האמריקנית לאותת ולהמחיש לסעודיה שהבטחותיה הספציפיות והחוזיות לפצות את ריאד על נכונותה להתקדם בקצב מואץ לקראת מימושו של חזון הנורמליזציה הנכסף, יצוקות בסלע, והיא נחושה גם להעניק לה רשת ביטחון ומטריית הגנה איתנה אל מול כל האתגרים, שעימם עלול בית המלוכה להתמודד עם חתימת ההסכם.

מבחינה זו, ניתן לזהות בשיגורה לזירה של נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר בצי האמריקני משמעות נגזרת נוספת. באופן ספציפי, בהנחה שהתגובה הישראלית על מעשי הזוועה והרצח ההמוני שביצע חמאס תהיה מאסיבית וקשה, מאותתת וושינגטון בפעולותיה לריאד שאל לה להירתע או לסטות ממדיניותה גם אם יישמעו במרחב קולות גינוי כלשהם נגד ישראל. שכן, נוכח הסכנה המיידית והמוחשית שנחשפה זה עתה באורח טראומטי ומצמרר כל כך, הגלומה בפעילותו של ציר הרשע, הרצח והטרור, נותר העיט האמריקני כבלם וכחסם הגלובלי היחיד, שמנוי וגמור עימו להילחם בציר מלחמת חורמה. המסר ברור: מן הראוי שסעודיה תעניק את תמיכתה הבלתי מותנית בהגמון האמריקני, היוצא היום חוצץ נגד כוחות האופל, שאיימו זה לא מכבר גם על יציבותו ועל עצם קיומו של בית המלוכה הסעודי.

ימים יגידו אם כך יהיו פני הדברים כאשר חשכת העננים עוטפת עדיין את הרקיע. שאלה מרכזית נוספת, הראויה לדיון נפרד, היא האם הפגנת העוצמה האמריקנית הזירתית הנוכחית תסתום לאלתר את הגולל גם על המדיניות האמריקנית הספציפית כלפי איראן? שהרי טהרן מהווה דרך קבע בית גידול ומעוז תמיכה וסיוע מרכזי לטרור חמאס. אין לשכוח שמדיניות זו היתה מבוססת בעיקרה עד כה, בעידן ביידן, על גזר הפיתוי והפיצוי כאמצעי לריכוך משטר האייתוללות בטהרן יותר מאשר מקל ההרתעה, האכיפה והענישה כלפיו. האם יתפכח עתה הממשל מאמונתו שלפיה ניתן לרכוב על גבו של הנמר שוחר הטרף ולנתבו אל מסלול פעולה מרוכך ומתון יותר? האם ניתן בכלל ליישב את הסתירה בין רצונו של הנשיא בכינון הסדר ישראלי־סעודי בחסותו ובגיבויו הנמרץ, בד בבד עם חתירתו לשיפור יחסיו עם משטר הטרור האיראני? נמתין ונראה.

הכותב הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר מדע המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים לשנת תש"פ. פרופסור אמריטוס בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו