הרפרנס המקובל הוא מחדל 73'. זה גם סמלי. מחדל 73', מחדל 23'. כמה קווי דמיון. הפתעה מודיעינית, הלם מבצעי, מכת פתיחה כואבת, חגי תשרי, גיוס באמצע החג. טראומה אחת מכתיבה את הפרשנות על הטראומה השנייה.
תיעוד: סיכול מחבל שניסה לחזור לרצועת עזה משטח ישראל // צילום: דובר צה"ל
הזיכרון של העבר מכתיב את ההשקפה על ההווה. זה טבעי, אולי הכרחי, בערפל של הכאוס והפנים ההמומות. עוד לא עברו עשר שעות מפתיחת האירוע, וכבר פרשן אחד הודיע שגם הפעם לא ניתן יהיה להימלט מגל הדף פוליטי. כי אם הולכים על מחדל אוקטובר 23' בצל מחדל אוקטובר 73', אפשר לחתוך ישר לממצאים – ואולי מוטב, ישר למסקנות. הציניות לא נעצרת על מפתן הטראומה.
הלם שלא ניתן לחקור
אבל ההלם של שבת שמחת תורה מזכיר לי גם, ואולי אף יותר, את אסון התאומים. ייתכן שזה עניין דורי, ובעצם תרבותי. כי כמו אז, נצמדנו למסכים ולדיווחים כדי להתעדכן באירוע שממשיך להתגלגל ולגדול ולהתגלגל ולגדול עוד בעודנו צופים. לא סתם פיגוע שהחוליה המבצעת ממשיכה להסתובב ואנחנו מתעדכנים במצוד אחריה. אלא אירוע רב-זירתי, שבחלק מאתריו, בעודנו מנתחים את המצב מול המרקע, בוערת כמעט בשידור ישיר תופת אש, ומאחוריה אנשים כמונו. לכודים, נצורים, כלואים. מטלפנים בחשכה, מתוך חדר מוגן, מתחת למזרן. לוחשים לטלפון כדי שלא ישמעו אותם מחבלים שאולי חדרו פנימה. אנשים משאירים מילים אחרונות ברשתות, קרובי משפחה משחזרים שיחות פרידה אחרונות עם יקיריהם, כשהסוף הרע כתוב על קיר הגורל. והידיעה שזה לא הולך להסתיים אחרת, אלא אם יקרה נס. אבל נס לא מגיע. וגם לא חייל.
הפגיעות הזו, הבטן הרכה שנחשפה, וחוסר האונים. זה ההלם. והעובדה שזה מתמשך, שנאמר לנו שאנחנו "תחת מתקפה". בלשון הווה. הווה מתמשך. בשידור ישיר. ואז נערמים המספרים, ונצברים, ונאספים, וההלם מתקבע על הפנים, ברחובות, בכבישים. וזה מורגש באוויר. משהו שטרם חווינו בעוצמה כזו. באינטנסיביות כזו. משהו מסדר גודל אסוני.
אני שם רגע בצד את חילופי ההאשמות. זה מחדל, ונחקור אותו. בוודאי. וייתנו את הדין. הכל נכון. אבל במישור החוויה הלאומית, במישור התודעה, במישור ההלם, זה יותר קרוב לתרחיש ה-11 בספטמבר ובזה אוקטובר 23' נבדל (מעט) מאוקטובר 73', וקרוב יותר לספטמבר 2001. זה משהו שלא ניתן להערכה או לתפיסה או ל"תחקור" ברמת הלוגיקה הצבאית או המדינית. זה משהו שמגיח מתוך אפלה של רוע ואכזריות שאי אפשר לשער אותה, שאי אפשר להשלים עם קיומה.
הדקות נוקפות, חלק מהשמועות מתאמתות, וממדי הזוועה נחשפים. כמו אז, כשהעולם המערבי בכלל ואמריקה בפרט נאלצו אט-אט להבין מול איזה סוג של רשע גולמי הם ניצבים, כך גם אנחנו. עם כל הכבוד למחדלים ולאחראים ולכשל. זה המבט המזוקק ללבן בעיניים של הרשע שמגדיר, ומייחד, את האירוע הזה. משהו ששומט את הקרקע מתחת לרגליו של כל ניתוח שהשתדלנו להאמין לו, על מורכבות, ועל שני צדדים למטבע, ועל הכלה.
זו פתאום נראית כמו הקונספציה הכי גרועה, הכי פריכה, הכי שבירה. גדר פיזית, אבל גם פסיכולוגית, שנפרצה עם ג'יפים ואופנועים וירי חסר הבחנה ומכוון בכל מאודו נגד אזרחים, נגד קשישים, נגד ילדים. רצחנות טהורה. לא יעד אסטרטגי ולא הישג טקטי - קודם כל רצחנות ברברית.
"הסדר" עם צמאי דם
זה עומק ההלם; הידיעה שיש במרחב הזה, שאנחנו מייחלים להתפייס עימו, שאנחנו שואפים להגיע איתו לפחות להסדר, שאנחנו מאוד רוצים להאמין שהוא יהיה רציונלי, תבוני, תועלתני - שגם הוא שם בראש מעייניו את איכות החיים של אנשיו - ובכן, המרחב הזה שורץ רצחנות נקמנית וצמאת דם. וזו עובדה ששוב לא נוכל להסיט את מבטנו ממנה. זה הלם האמת שהדחקנו.
צריך לזכור את זה טוב-טוב בעיקר כשחלקנו פזיזים מדי בשימוש במונחים כמו "ממשלת זדון" או "משטר הרשע" או "קלגסים" או אפילו "אפרטהייד" ביחס לשלטון הישראלי ולחייליו. שלא לדבר על השוואות נואלות, באמת נואלות, בין השלטון הישראלי למשטרי הרשע האיומים ביותר שידעה האנושות בדורות האחרונים.
אולי מעכשיו יהיה ברור יותר, לפחות לנו, איך מתנהג זדון אמיתי, ומהם פני הרשע הטהור. אולי אחרי שנאסוף את השברים, ואנחנו נאסוף אותם, זיכרון ההלם הזה ישיב מעט פרופורציות. אולי נזכור מול מי אנחנו עומדים, ובאיזה צד אנחנו. כולנו.
