אחרי החיסול המוצלח: יש לפעול יותר בשטח, אך התנאים לכך קשים

סגירת המעגל (והחשבון) עם רוצחי שלוש בנות משפחת די היתה צפויה, ועדיין מרשימה: המודיעין המדויק שהצביע בזמן אמת על מקום הימצאם של הרוצחים ואפשר ללוחמי הימ"מ להגיע אליהם כשהם מחופשים, לבצע תחת אש ולחלץ לאחור בהצלחה מלאה וללא נפגעים, למעט הכלב ג'נגו שזכה, ובצדק, לשלל שבחים על חלקו במלחמה בטרור.

הציבור הישראלי ונבחריו שיבחו את הפעולה, אבל ספק אם רבים מבינים את מורכבותה ואת הסיכון הכרוך בה. להיכנס באור יום לקסבה של שכם (או לחלופין למחנה הפליטים בג'נין), ולהיתקל בהתנגדות עזה ואלימה שבכיר במטכ"ל המשיל באחרונה לסצנה מ־BLACK HAWK DOWN - הסרט שהנציח את הקרב שניהלו האמריקנים במוגדישו, סומליה, לפני 30 שנה.

שיתוף פעולה בין גורמי טרור באזור ובגדה

מאחורי התיאור הזה מסתתרת מציאות של יהודה ושומרון אלימה ומסוכנת יותר מבכל נקודה ב־20 השנים שחלפו מאז מבצע חומת מגן. כמות כלי הנשק שבשטח היא בלתי נתפסת, תולדה של הברחה סיטונית, בעיקר מירדן, תוך שיתוף פעולה בין גורמי טרור באזור ובגדה (לעתים בשיתוף פעולה עם משפחות פשע מקרב ערביי ישראל); הדרבון של ארגוני הטרור השונים - חמאס, הג'יהאד האסלאמי, ואפילו חיזבאללה ואיראן שהחלה לפעול באחרונה במישרין מול גורמים בגדה - שכולל מימון והכוונה, הוא בהיקפים חסרי תקדים; ההשפעה של הרשתות החברתיות על הצעירים (בדגש על הטיקטוק) מורגשת היטב ודוחקת אותם לפעולה; וברקע כל אלה נמצאת רשות פלשתינית מסואבת וחלשה, שמתקשה להשליט את מרותה ולא פעם חוזה באנשיה עוברים צד ומשתפים פעולה עם הטרור.

כל אלה מתורגמים לכמות התרעות מפחידה - עשרות רבות כמעט בכל נקודת זמן. התסכול על כל פיגוע שמצליח הוא מובן, אבל נוכח הנתונים האלה מתבקש כמעט לתהות איך זה ששיעור הסיכולים נותר עדיין כל כך גבוה. התשובה, בדיוק כמו בחיסול המוצלח אתמול בשכם, היא בשילוב של מודיעין אנושי וטכנולוגי איכותי במיוחד עם תעוזה מבצעית, וכן - גם עם חובבנות מסוימת של היריב, ולא פעם גם עם קורטוב של מזל.

עד לשנה שעברה הצליחה ישראל לשמור על היקף טרור נסבל, שמנע ממנה את הצורך לצאת למבצע נרחב ביו"ש. גל הטרור שהחל בראשית 2022, והתגבר בחודשים האחרונים, העלה שוב את הנושא על הפרק. לילך שובל פרסמה כאן אתמול שצה"ל שוקל לפעול כעת בשומרון; הרעיון הזה נבחן כבר בשנה שעברה ונדחה, וכעת התנאים נוחים עוד פחות מבחינתה של ישראל – בעיקר על רקע החשש משילוב זירות, כלומר שמבצע נרחב ומדמם בשומרון יוביל בהכרח להסלמה גם בעזה ואולי גם בגבול הצפון, וכל זה כשישראל חסרה אשראי מדיני בוושינגטון ובבירות ערב.

הפרדוקס הוא שישראל זקוקה למבצע כזה כדי "לנקות" את השטח ממחבלים ומכלי נשק, אבל תתקשה לצאת אליו ללא עילה משמעותית – פיגוע שיהפוך את הבטן ולא יותיר לממשלה ברירה. הפיגוע במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר 2002, שחרר את הנצרה של מבצע חומת מגן, אחרי תקופה שבה צברה ישראל הרוגים וקרדיט שאפשרו לה לפעול, וכעת ניצבת ממשלת נתניהו בפני אתגר דומה בתנאים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים נוחים פחות.

זה מחייב את הממשלה לכמה פעולות מיידיות: הראשונה, להגביר את פעולות סיכול הטרור היזומות, למרות הסיכון שכל פעולה כזאת עשויה להוביל להסלמה (כולל בעזה). השנייה, להורות לצה"ל ולשב"כ (ולמשטרת ישראל שאחראית על ביטחון הפנים) להיערך למבצע נרחב ולהתאמן אליו בגלוי, בין היתר כדי להרתיע את הצד השני – בגדה ובעזה. השלישית, להפסיק את המדיניות ההססנית מול עזה, כולל הסתכנות בכמה ימי לחימה, כדי לחזק את ההרתעה. הרביעית, לעשות כל שנדרש כדי לשקם את היחסים עם ארצות הברית ועם מדינות האיזור, ולהתחיל בשיגורו של שר הביטחון לוושינגטון כגשר הכרחי לקיום יחסים תקינים בין מנגנוני הביטחון של שתי המדינות. החמישית והחשובה מכל, לפעול ללא דיחוי לאיחוי השסעים הפנימיים, מתוך הבנה שהאתגרים שעל הפרק - אפשרות למבצע נרחב בכל גזרה בפרק זמן מיידי - מחייבים חברה מאוחדת וחזקה.

מידע מטריד על שולחנו של רה"מ

נתניהו בקיא באיומים, ומבין את הצרכים, אבל לא הכריע עד כה בעד ההגיוני והמובן מאליו. נדמה שכעת הוא נדרש לכך יותר מאי פעם בעבר: המידע שנצבר על שולחנו מטריד מכדי שיוכל להמשיך לשחק בחקיקה הפרסונלית וברפורמה המשפטית. מאיראן ששועטת לפצצה, דרך המפולת המדינית שמשרד החוץ מתריע מפניה ועד יום ירושלים שכתמיד מאיים להצית את האיזור - ישראל חייבת לחזור ולנהל מדיניות הגיונית ושקולה בטרם המציאות תיתקל בה במלוא העוצמה.